היום הרגשתי צורך לפרוק את מחשבותיי ביומן, כי נושא אחד מטריד אותי בלי סוף.
אני ואלי, בעלי, בונים יחד חיים כבר 25 שנה. זו הנישואין הראשונים לשנינו, ותמיד השתדלנו לגדל בבית אווירה רגועה מלאה אהבה, הדדיות וכבוד. אף פעם לא רבנו מול עדי, הבת שלנו, תמיד ניסינו להוות דוגמה טובה לזוגיות בריאה ואיתנה. הייתי בטוחה דוגמה אישית תדבר יותר מכל מילים, ועדי תלמד מהבית לבנות לעצמה עתיד דומה.
אבל הנה, דווקא כאן קשה לי להבין. עדי לא נשואה עדיין, אבל יש לה בן זוג. לפני שנתיים אימא שלי נפטרה, ודירתה עברה אלינו. אני ואלי החלטנו שזו הזדמנות טובה להעניק לעדי מקום משלה, לתת לה להתחיל את דרכה הבוגרת. אבל, כמה שבועות אחרי, היא סיפרה שהיא לא לבד שם הבן זוג עובר לגור איתה.
לא ההחלטה הזאת מפריעה לי, הרי טבעי שלבחורה צעירה תהיה זוגיות, אבל על הבחור הזה אין לי מנוחה. הוא לא עושה כלום בבית, אפילו לא טורח להחליף נורה או לסדר ברז דולף. כל בעיה קטנה עדי מיד מתקשרת לאלי, במקום שבן הזוג יעזור או ייקח אחריות. כל פעם ששאלתי למה, עדי משתתקת. היא רק מבטיחה שבעתיד יתעורר ויתחיל להשתתף, ולי קשה להאמין.
ומה שהתברר לי לאחרונה הכעיס אותי עוד יותר הוא מובטל. לא עובד בכלל, לא מרוויח שקל אחד. עדי עובדת בשתי עבודות, סוחבת הכל לבד. הלב שלי נשבר נראה לי שהוא בכלל לא דואג לה, רק מנצל את הדאגה והנחישות שלה.
אמרתי לה שוב ושוב זו לא בחירה נכונה. אבל עדי בטוחה בעצמה, משוכנעת שהוא ישתנה ושהכל יסתדר. היא כל כך אוהבת אותו. אני אוהבת אותה, ולא מצליחה להפסיק לדאוג אני פשוט רוצה שלה יהיה טוב, שהלב שלה יהיה שלם, כי הלב שלי כבר מתכווץ מדאגה.
