כשוֶרה באה לאסוף את בנה מהגן, הוא רץ אליה, התחבק חזק ולחש לה באוזן בתשוקה:

כשהגעתי לקחת את דן מהגן, הוא רץ אליי, חיבק אותי חזק ולחש לי נרגשת באוזן:
אימא, תקשיבי, אולי נאמץ את סבתא של יוני?
מה זאת אומרת סבתא של יוני? על מה אתה מדבר? אמרתי לו בבלבול והתחלתי לעזור לו להתלבש, נו, תתלבש כבר, אבא מחכה לנו באוטו.
הנה, את רואה אותה? דן הצביע לעבר אישה מבוגרת שהולכת יחד עם ילד קטן בכניסה לגן, זו סבתא של יוני, אני אומר לך.
אל תדבר שטויות. זאת לא סבתא שלך.
נו, אז מה? התחיל להתבכיין תבקשי ממנה שתהיה גם הסבתא שלי. בבקשה…
יש לך סבתות משלך, ושתיים אפילו. למה צריך עוד? מספיק עם החלומות שלך ותלבש מהר את המכנסיים.
אבל, אימא… פניו התארכו בעצב כשהתחיל להתלבש הסבתות שלי לא באמת סבתות. סתם. ואילו של יוני אמיתית. סבתא אמיתית.
מה זאת אומרת שהסבתות שלך לא אמיתיות? חייכתי אליו בחצי חיוך הן הכי אמיתיות שיש. הן ילדו אותי ואת אבא, לא סבתא של יוני.
אז מה? אמר בעיניים כל כך עצובות ילדו, נו. אבל לסבתות הן לא הפכו.
איך זה? אם אתה הבן שלנו, אז אוטומטית האמהות שלנו הן הסבתות שלך!
אבל אני לא רוצה “אוטומטית”, אני רוצה אמיתי ממשיך לנדנד.
מה זה אמיתי? איך אמור להיראות דבר כזה?
כמו סבתא של יוני.
במה היא שונה?
כי היא מרשה ליוני לקרוא לה “סבתא” בקול רם. ואצלי, אחת אומרת לי לקרוא לה אסתר, והשנייה מתעצבנת כשאני קורא לה “סבתא” בחוץ.
מה זאת אומרת מתעצבנת?
אומרת, “מה פתאום סבתא? אני עדיין צעירה, תפסיק להביך אותי מול השכנות!”
אימא שלי אמרה לך את זה?
כן. והיא גם אמרה שאת מגלגלת אותי אליה. ושליוני היא אומרת שהוא הכי טוב שקרה לה. גם אני רוצה להרגיש כזה.
לא מאמינה שאימא שלי אמרה דבר כזה… ריחמתי על דן, וביקשתי ברוך יאללה, תתלבש, אבא כבר מתחיל לדאוג. ומה עם אסתר, גם היא מתעצבנת אם אתה קורא לה “סבתא”?
לא ענה והסתכל על הרצפה היא פשוט מתעלמת מזה. אבל כשאני אומר אסתר, היא מחייכת. ואימא, למה הסבתות שלי לא מבשלות אוכל “של סבתא” אמיתי?
מה? שאלתי בתדהמה אתה רומז שאצלן אתה רעב?
כן ענה חד משמעית.
מה פתאום, אתה ממציא! הן מפנקות אותך והאוכל אצלן מושלם.
מה פתאום… עיווה את פניו תמיד יש נקניק, קניידלך, סלטים… זה לא כזה טעים.
ומה היית רוצה?
לביבות, ממש כמו שסבתא של יוני עושה.
לביבות?
כן, או חביתיות. סבתא של יוני אמרה לו היום, “כשנחזור נעשה לביבות חמות עם שמנת וריבה. אתה זוכר איך בקיץ בישלנו ריבה יחד?” ויוני היה כל כך שמח. ואנחנו עם הסבתות שלי אף פעם לא עושים ריבה.
אוי, דני הבטתי בו ברחמים אתה רוצה שנשתה תה עם ריבה היום בערב? נקנה ריבה הכי טעימה שיש.
מה פתאום. בריבה קנויה אין טעם אמיתי…
מאיפה אתה יודע?
ביקשתי מהסבתות… הן כבר קנו. לא טעים.
ולביבות ביקשת שיכינו?
כן… אמר בעצב ולבש את המעיל אומרות שזה לוקח הרבה זמן ולוקחות אותי לבית קפה. שם הן קרות, והריבה לא טובה… סבתא של יוני אמרה שלביבות מהמחבת החמה זה הכי טעים בעולם.
וואו, נכון… אמרתי לו בחלום, תופסת את ידו וצועדת איתו החוצה גם לי סבתא שלי הכינה פעם כאלה…
בדרך אל החנייה, כשאבא שלו מחכה באוטו, התקשרתי לחברה שלי.
שירה, את בבית? שאלתי בקול מתנצל.
כן, ענתה.
אפשר שאלה? רק אל תצחקי.
מה קרה?
פעם סיפרת שאת מכינה לביבות שאי אפשר להפסיק לאכול…
ואז?
תני לי את המתכון… כשצחקה, כמעט התחלתי לבכות בבקשה, אני ממש חייבת.
תבואי שנלמד יחד, זה הכי טוב.
מתי?
עכשיו!
אני עדיין עם דן, ובעלי מחכה לנו.
אז תבואו כולכם, גם הבנים יכירו. מחכה לכם! ניתקה.
למחרת ביקשתי חצי יום חופש. נסעתי לאימא שלי, והתחלתי ללמד אותה להכין לביבות. היא קצת נעלבה, קצת צחקה, אמרה שהיא לא מבינה למה צריך את זה, אבל אמרתי לה בנחישות:
אימא, אם מפריעים לך בחיים, אני לא אביא יותר את דן אלייך. את יודעת מה ההבדל בין סבתא אמיתית ללא אמיתית? ולמה אף פעם לא עשינו ביחד ריבה? הרי יש לך נכד!
היא רצתה להתווכח אבל ברגע שראתה את העיניים שלי, שתקה. ליתר ביטחון.