דרי היא מסומנת שוב בתור קאמבק מאוחר!
כשהייתי בת 18, נכנסתי להריון. ההורים שלי בכלל לא תמכו ביהם חשבו שזה מוקדם מדי לילדים. בעלי בדיוק התחיל שירות בצה”ל (אתם יודעים איך זה בצה”ל, כאילו כולם יוצאים למסע חינוך מחדש וכל שיחה עם אזרחים היא <פוליטיקלי קורקט>). סבתות משני הצדדים, כמובן, התאחדו מהר:
זה התינוק שלך, האחריות שלך, אני לא בייביסיטר, ככה אמא שלי שלפה בעדינות.
זה התינוק שלך, האחריות שלך, וככה גם סבתאת בעלי, רק שהיא הוסיפה גם שתיקה רועמת.
אז עברתי לגור אצל דודה שלי מצד אבא. דודה שולה. בת 38, בלי ילדים, קרייריסטית על אש קטנה, שאפילו לא טרחה לשפוט את ההורים שלי:
אני מבינה אותם, אמרה, לא היה קל כשנולדת. עבדו קשה בשבילך. היו תקופות שלא היה מה לאכול. אבא שלך היה מפרק משטחים בלילות כדי לעשות קצת שקל.
אבל עכשיו יש להם הכל. אבא עם משכורת יפה, דירה של שני חדרים, אמא במשרה מלאה. ואניהופ, עוד רגע אימא בעצמי.
לא אכפת להם באמת? שאלתי אותה.
הם פשוט רוצים להמשיך לחיות בשביל עצמם. את לא צריכה לשפוט אותם, אבל בטוח יחזרו קצת לארגו כשהשוק ינער אותם.
לא ראיתי מהם גרוש אחד או ברכה. ארזתי את כל הבגדים ומצאתי דירה ליד דודה שולה.
כשהבעל שלי חזר מהצבא, הבן שלנו היה כבר בן שנה וחצי. בינתיים, חמותי לא טרחה לבקר אותו אפילו פעם אחת. ההורים שלי הגיעו לביקור רק פעמיים, אולי שלושהעם עוגיות יבשות וביקורת עסיסית.
הקצין שלי (בעל), התחיל לעבוד כטכנאי רכברצה לסיים את הלימודים על הדרך, אבל פשוט לא הסתדר. המשכנו לחיות עם הדודה. כשבן שלנו נכנס לגן ואני התחלתי עבודה, הדודה נאלצה לעבור לשכונה אחרתאז עברנו לדירה שכורה בתל אביב. כמה זמן אחר כך, סבתא של בעלי נפטרה.
החמות החליטה למכור את הדירה של הסבתא ולעשות לעצמה שיפוץכל הדברים שהיא חלמה עליהם. בעלי ניסה לשכנע אותה לא למכור, הציע אפילו לשלם עליה בתשלומים ולרכוש אחר כך, אבל היא לא התרשמה:
למה אני צריכה לוותר על החלומות שלי? שיפוץ זה היה פנטזיה ישנה. אתם לא תעשו את זה בשבילי, ענתה לכל מי שנסה לדבר ללב שלה.
חמש שנים אחר כך, נולדה הבת שלנו (ואפילו קיבלה שם עברי: נעה). פתאום היה ברוראנחנו צריכים בית משלנו. בעלי החל לעבוד בחו”ל. אבל לחסוך לדירה זה לא טיול בקניון. המשכתי לגדל ילדים בדירה שכורה, חמותי עסוקה עוד בשיפוץ, וההורים שלי? אמא שלי ישבה לבד בדירה של שלושה חדרים, אחרי שאבא שלי התגרש ממנה לפני שנתיים, אבל לא היה מקום לא לי ולא לילדים בדירה שלה. חמותיתמיד ‘רגע בשיפוץ’, ובעיקר לא עוזרת יותר מדי.
בעלי עבד בחו”ל, ואחרי כמה שנים, סוף סוף קנינו דירה משלנו, בלי אף גרוש עזרה.
היום, הבן הגדול מסיים כיתה ח’, והבת שלנו לומדת בכיתה ב’. שניהם כבר מבינים היטב את הערך של שקל. חסכנו שקל לשקל. נגמרו לנו הבעיותיש לנו רכב לכל אחד, נושאים לחופשה באילת כל שנה.
היחידה שאנחנו באמת רוצים להודות לה היא דודה שולה. היא יכולה להתקשר בכל עת לקבל עזרה, תמיד נעזור לה.
ההורים שלנו בינתיים? החיים טופחים להם בפרצוף. אמא שלי פוטרה, התקשרה לבקש עזרה, ואמרתי לה בעדינותלא. חמותי? אותו הדבר. יצאה לפנסיה, לא מוכנה לוותר על החיים הטובים, והכסף מהדירה כבר נשפך בין שיפוצים לקניות. גם בעלי סירב לעזורהמליץ לה למכור את הדירה הגדולה והמשופצת ולקנות דירת חדר לאירוח מינימלי.
היום, לי ולבעלי אין חובות לאף אחד. אנחנו מתייחסים לילדים שלנו אחרת. תמיד נעזור להם איך שנוכל. אני סומכת עליהם שגם בזמן שנצטרךהם יעזרו לנו. ככה זה, מעגל החיים בישראל, עם קצת יותר טעם של חומוס והרבה פחות רומנטיקה בנוגע להורים.
