בעלי חזר אתמול מהעבודה והיה משהו מוזר באוויר, כמו רוח שנשבה בין הקירות אך לא הורגשה באמת.
שאלתי אותו לגבי החתונה, והוא השפיל את עיניו כאילו נזכר במשהו רחוק. הוא אמר שהוא ילך לבד לחתונה…
ומה איתי? שאלתי, מופתעת.
בעלי אמר לי: “אהובה שלי, קיבלתי משכורת ריקה בינואר. כנראה שאצטרך ללכת לבד לחתונה. תישארי עם הילדה, שום דבר רע לא יקרה. אני אצא לשלושה ימים, במלון, אצטרך לאכול משהו וגם, כמובן, לקנות מתנה לחתן ולכלה.”
היינו משפחה צעירה. גרנו בדירה קטנה בתל אביב, שנתנה לנו חמותי בברכה שלא נשמעה אך הורגשה. הייתי בחופשת לידה, הבת שלי הייתה כמעט בת שנתיים ולא מיהרתי לחזור לעבודה למי אשאיר אותה? ההורים של בעלי העניקו לנו דירתם כך שנאמר תודה על הרחמים ועל נדיבות הלב.
אמא שלי תמיד הסתדרה לבד. עבדה עוד שעות, ולא פעם אמרה שכשאצטרך מטפלת לבת שלי אם אצא לעבודה היא תבוא לעזור. אבל שמלה חדשה, צבע לשיער? אפילו לא לחלום. בזה, לא תטפל בילדה עבורי. הכרתי היטב את אופיה של אימי, דרך גלגול כפול של שמים פתוחים וציוד למטוסים, שכן בכל שנה היא טסה לחו”ל, את כל סוף השבוע שלה היא מבלה בספא או במסאז’ים.
לא היו לנו מצבים חריגים בבית. כאשר בעלי בבית, אני יכולה להתעסק בענייניי. נכון, הוא לא מתלהב מזה, והוא נותן לי לצאת לעיר רק לעיתים רחוקות ולקצר זמן כמו סהר שקופח.
ואז הגיעה ההזמנה לחתונה אחיו הצעיר של בעלי החליט להתחתן. היה צריך לנסוע לירושלים לשלושה ימים. אז הלכתי לאמא שלי, Begging שתשמור על הנכדה שלה. הרי חתונה זה אירוע גדול, שלושה ימים בלבד, ובתי רגועה, לא צועקת ולא משתוללת.
אמא סירבה פעם אחר פעם ואז, עם אנחה עגולה, לקחה שלושה ימים חופשה מהעבודה. שמחתי מאוד באמת, אחרי שנתיים של בית וילדה, לפחות בחתונה אוכל לנוח לרגע.
אך החלום שלי התרסק אחרי ההכרזה של בעלי.
זה היה אמור להיות אירוע חשוב בשבילי. הנקתי את בתי שנה בלי לצאת החוצה. ואז, אף אחד לא רצה להישאר איתה. בעלי דווקא הלך לאירועי חברה ולנסיעות עבודה לעיתים קרובות.
בוודאי, לא הכרתי ממש את אחיו. את ארוסתו ראיתי רק בתמונה מוזרה שכאילו צולמה בלילה שרחף מעל העיר.
נפגעתי מאוד, אבל בעלי לא רצה להבין אותי. לדעתו הכל בסדר.
“נו, אהובה, קודם כל אמא שלך לא שמחה לקחת את בתנו לביתה. תן לה לנוח, ואת תישארי. למה להכריח אותה להרגיש לא נעים? אם לא רוצה שלא תישאר. ואת בעצם לא מכירה את המשפחה שלי, מה בדיוק המטרה שלך בנסיעה הזאת? התפקיד שלך תשארי בבית ותטפלי בילדה. אני הולך וחוזר.”
אז החלטתי: אף אחד לא נוסע. למה שיבחר בעלי מה לעשות לי?
ולמי אתם חושבים, במקרה הזה, מגיע הצדק?
בעיניי, אמא של הילדה ובעלה קצת חצופים. נכון, אין חובה לסבתא לשמור על הנכדה, אבל אפשר לחשוב גם על הבת שלה.
ולבעל אין הבנה לאשתו. היא מסרה כל כך הרבה זמן לבתה, וגם לה מגיע לנוח.
הוא צריך להבין אם הוא באמת אוהב אותה…
הבת, במצב הזה, עצובה מאוד. תלויה לחלוטין בבעלה, ואין מי שיעזור לה.
יהיה מעניין לשמוע מה הקוראים חושבים. מקווים שהיא תמצא פתרון ותראה לבעלה את דעתה.
בנות יקרות, אל תשכחו שאנחנו בארץ חופשית! אפשר להביע דעה, לא יקרה דבר בעל לא יבקש גט על כך שאשתו תעמיד תנאי. ואם יקרה, סימן שהרגשות לא אמיתיים. חשוב לכבד ולהעניק שמחה לאחר.
