כשהייתי בן עשרים וארבע, קיבלתי את ההחלטה הקשה ביותר בחיי: השארתי את שתי בנותיי אצל אמי. הגדולה הייתה בת חמש, והקטנה רק בת שלוש. עבדתי שתים עשרה שעות ביום, לא היה לי למי להשאיר אותן, לא היה לי כסף, אביהן עזב אותנו ולא ידעתי איך להמשיך. אמא שלי אמרה שתשמור עליהן “עד שיתייצב מצבי”, ואני צעיר, מפוחד ונואש הסכמתי, חושב שזה יהיה רק לכמה חודשים. אבל החודשים הפכו לשנים.
בהתחלה הייתי מגיע אליהן בכל שבת. הן עוד היו קטנות, ולא הבינו למה אני לא נשאר בבית בלילה. כל ביקור היה ערבוב של חיבוקים ושאלות שלא הצלחתי לענות עליהן בלי להתפרק:
“למה אתה לא נשאר?”
“למה אתה ישן במקום אחר?”
“מתי תחזור?”
אמא שלי ניסתה להרגיע אותן ואמרה שאני “עובד הרבה”, אבל ראיתי איך לאט לאט הן מתחילות לקרוא לה “אמא”, אפילו מבלי לשים לב.
כשהגדולה, תמר, הייתה בת שמונה והקטנה, יעל, כבר בת שש, הן כבר לא חיפשו אותי כמו פעם. נתנו לי חיבוק מהיר ורצו חזרה לאמא שלי. עמדתי מהצד, מרגיש מבקר, לא אבא. פעם אחת יעל נפלה כששיחקה, וכשניסיתי להרים אותה, היא דחפה את ידי וצעקה: “אני אוהבת את אמא!” כשהיא מתכוונת לאמא שלי. באותו רגע הבנתי שנשבר משהו שלא אוכל לתקן.
השנים חלפו, וניסיתי “לקנות” את מקומן בחיי: בגדים, מתנות, ממתקים, טיולים כל מה שיכולתי. אבל בכל פעם שהגעתי, קיבלתי “שלום” מהיר והן המשיכו לענייניהן. אמא שלי, בלי רוע, קיבלה את כל ההחלטות: בית הספר, חיסונים, חוגים, אישורים. אני הייתי זה שמביא דברים, אבל לא זה שמחשב.
הן גדלו ככה רואות בי “הדוד שמביא מתנה”, לא כאדם שהביא אותן לעולם.
כשהתחילו את בית הספר, זה הפך קשה עוד יותר. באסיפת הורים, המורה דיברה רק עם אמא שלי. אליי היא פנתה: “אתה הדוד?” והבנות שלי לא תיקנו אותה.
פעם אחת ניסיתי לחתום על אישור יציאה, ותמר לחשה:
“לא, אתה לא יכול. אמא צריכה לחתום.”
באותו יום נכנסתי לשירותים בבית הספר ובכיתי בשקט, שלא ישמעו אותי.
כשהן בגרו, ניסיתי להסביר להן למה לא הייתי שם. סיפרתי להן על חיי, כל מה שעברתי, איך נאבקתי לשרוד. הן הקשיבו, אבל דבר לא השתנה.
תמר אמרה שהיא לא יודעת אם להודות לי או לכעוס, כי “היא לא מרגישה כלום כבר”.
יעל הייתה גלויה יותר:
“אתה פשוט לא היית. אני לא מצליחה להרגיש משהו שאין.”
היום אני בן שישים ואחת. הבנות שלי מדברות איתי, באות לבקר בחגים, מחבקות אותי אבל לא קוראות לי אבא. אני חלק מהחיים שלהן, אך לא במקום שהיה אמור להיות שלי.
ולמרות שהבנתי שאני לא יכול לתקן את העבר, זה עדיין כואב. כואב לראות שהחיים שלהן המשיכו בלעדיי.
מה שלמדתי מכל זה הוא שלפעמים בחיים ההחלטות שהכי קשות הן אלו שאין להן תיקון, ולפעמים צריך ללמוד לקבל את הכאב לצד האהבה שנותרה.
