כשהייתי בת 24, עמדתי בפני ההחלטה הכי קשה בחיי: השארתי את שתי הבנות שלי אצל אמא שלי. הגדולה הייתה בת חמש, הקטנה רק שלוש. עבדתי שתים עשרה שעות ביום, לא היה לי על מי לסמוך, לא היה לי שקל על הנשמה, ואבא שלהן עזב אותנו מבלי להביט לאחור. לא ידעתי איך להחזיק את הראש מעל המים. אמא שלי אמרה שהיא תשמור עליהן עד שאסתדר, ואני צעירה, מפוחדת וחסרת אונים הסכמתי, בחושבי שזה עניין של כמה חודשים. אבל החודשים הפכו לשנים.
בהתחלה, כל שבת הייתי באה לראות אותן. הן עוד היו קטנות ולא הצליחו להבין למה אני לא נשארת לישון איתן. כל ביקור היה מלחמה בין חיבוקים לשאלות שלא הייתה לי תשובה עליהן בלי להתפורר:
למה את לא נשארת?
למה את ישנה במקום אחר?
מתי תחזרי הביתה?
אמא שלי הייתה מרגיעה אותן שאני עובדת קשה, אבל האמת היא שראיתי איך לאט לאט הן מתחילות לקרוא לה אמא, מבלי שיקלטו.
כשנעמה הייתה בת שמונה, ועדן בת שש, הן כבר בקושי חיפשו אותי. מחבקות לשנייה, ורצות ישר אל אמא שלי. אני עומדת מהצד, מרגישה כמו אורחת ולא כמו אמא. פעם אחת, עדן נפלה תוך כדי משחק, וכשניסיתי להרים אותה, היא משכה את היד וצעקה: אני אוהבת את אמא! כשהיא מתכוונת לאמא שלי. באותו רגע הבנתי שמשהו נשבר, ואין איך לתקן.
השנים המשיכו, ואני נאבקת להחזיר אותן בדרכים שלי: בגדים, מתנות, ממתקים, טיולים מה לא ניסיתי. אבל כל פעם שהגעתי, הן אמרו לי היי קצר ומיד חזרו למשחק. אמא שלי, לא בכוונה רעה, עשתה את כל הבחירות: בית ספר, חיסונים, שיעורי בית, אישורים. אני הייתי זו שמביאה חבילות, אבל לא זו שסופרים.
הן המשיכו לגדול ככה רואות בי הדודה שמביאה משהו ולא כאישה שילדה אותן.
כשהתחילו ללמוד בבית הספר, זה נעשה עוד יותר כואב. בפגישות הורים המורות דיברו רק עם אמא שלי. אלי פנו ושאלו: את הדודה שלהן? והבנות לא תיקנו אותן.
פעם אחת ניסיתי לחתום על טופס, ו נעמה לחשה:
לא, את לא יכולה. אמא צריכה לחתום.
באותו יום נכנסתי לשירותים בבית הספר ובכיתי בשקט, לא רציתי שמישהו ישמע אותי.
כשהן התבגרו ניסיתי להסביר להן למה לא הייתי שם. סיפרתי איפה חייתי, מה עבדתי, איך נלחמתי בשביל להחזיק מעמד. הן הקשיבו, אבל שום דבר לא השתנה.
נעמה אמרה שהיא לא יודעת אם להודות לי או לכעוס, כי היא כבר לא מרגישה כלום.
עדן הייתה ברורה:
לא היית שם. אין לי רגש שאני יכולה להמציא.
היום אני בת שישים ואחת. הבנות מדברות איתי, באות אלי בחגים, מחבקות אותי אבל לא קוראות לי אמא. אני חלק מהחיים שלהן, אבל לא במקום שהיה צריך להיות שלי.
הבנתי שלעבר כבר לא אוכל לשנות, אבל הכאב נשאר. זה כואב לראות איך החיים שלהן המשיכו בלעדיי.
