מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי מישהי שמסוגלת לעזור אפילו לאויב המושבע שלי ברגעי מצוקה. אף פעם לא חשבתי שאצטרך לעזור למישהי כמו חמותי. למרות כל הדימויים והסטיגמות, חמותי היא אישה נפלאה, טובת לב ונעימה. אבל לא מזמן, רע התרחש: היא חלתה קשה, אושפזה בבית החולים, והייתה זקוקה לתקופת שיקום גם אחרי השחרור.
בלי לשאול את בעלי, גיא, אספתי אותה לביתי בתל אביב, כדי שאני והוא נוכל לטפל בה יחד. דמיינתי שגיא ישמח שאמא שלו זוכה לטיפול שלי, אבל כל הדרך חמותי הייתה קודרת, כאילו רצתה לשאול משהו אבל לא הצליחה לנסח את עצמה, כמו מתוך עננים דקים שמי הגשם נשפכים מהם פנימה. כאשר נכנסנו פנימה, עזרתי לה לצאת מהנעליים, ערכתי לה מיטה עם סדין רקום, ואז פניתי למטבח לבשל לה מרק עוף עם תפוחי אדמה, כדי לשמח אותה וגם את גיא.
למרבה הצער, כשגיא חזר הביתה, הכול התפורר לתוך אוויר לח ומוזר. הוא הביט באמא שלו שוכבת במיטה ושאל, כמעט בלי קול, מה עושה “הנמלה הטפילה הזאת” בבית שלנו, ורצה לגרש אותה, ואני בקושי הצלחתי לעצור אותו. לולא הייתי שם, גיא באמת היה זורק את אמא שלו לרחוב של קינג ג’ורג’. אנחנו עדיין נשואים, אבל הלב שלי מטפטף אכזבה על ההתנהגות שלו, כמו קפה שחור שנשפך על מפה לבנה.
