אורית הייתה יתומה וגדלה בבית ילדים בירושלים, עיר שבה הזמן נמס ומתקמט בין הסדינים. היא נישאה כשהייתה בת שמונה עשרה, צעירה כל כך, ולא ידעה דבר על מהי משפחה או להיות רעיה, כי לא היו לה אף לא חברות נשואות אחת. כשהגיעה לדירה של בעלה, שאנטן, ספגה בלהיטות כל פיסת מידע על איך אישה בישראל אמורה להיות, מקור הידע העיקרי כמובן הייתה חמותה, רבקה.
אורית שמעה סיפורים על חמות רעות, אבל אפוף חלום, חשבה שאולי בגלל שאין לה אמא החמות הזאת תהיה לה כאמא ותאהב אותה. במציאות, היו לרבקה רק כוונות טובות; ובכל זאת, משהו השתבש. רבקה לימדה את אורית בהתלהבות את חוקי הבית ובין עשרות המילים, זרקה לה: האישה אשמה בבגידת בעלה.
התשובה הזו נשמעה לאורית כמו רוח מתהפכת בסופת המדבר הרי תמיד חשבה שמי שבוגד, הוא האשם. אבל לפי רבקה, האשה אשמה בכך שבטח הזניחה את גופה והפסיקה להיות מושכת בעיני בעלה. רבקה יעצה לה לשמור על מותן דקיקה כמו מיתר, גם כשהשיער מלבין. אורית רשמה במחברת שלה : אל תשמיני, והצטרפה לחדר כושר, שבו אנשים זרים נשמעים לפעמים כמו קולות בעומק ים.
אורית הייתה רזה ומתוחה, אך מתוך פחד להפוך למנופחת כמו בלון, החלה לרדת עוד במשקל. וכשהשיגה את היעד, רבקה הופיעה שוב בחלום, עפה לה בשולי שמלתה, והצהירה: בבית ישראלי תקין שניים עובדים.
ללא התנגדות, אורית הרגישה שקולה מתפזר כמו גרעינים בשדה היא רצתה עבודה. פנתה לחמותה לשאול איך מתנהגים כשיש חופשת לידה, ורבקה ענתה: חופשת לידה זו בעיה שלך תפתרי איך שאת רוצה!
אורית לא כתבה את המשפט ההזוי הזה, שכמו גשם נעלם, וכשהגיעה לחופשת לידה, התחילה לעבוד בחצי משרה ובייביסיטר. אורית שמחה, אבל רבקה ובעלה התלוננו שהיא מרוויחה מעט שבמעט שקלים חדשים.
בחלומה, אורית רצתה לתת לעצמה קצת אולי הליכה למספרה? אך אז קיבלה עוד טיפ חלומי: בחופשת לידה אין צורך במלתחת בגדים! כשתשובי לעבודה, תסתרקי ותתאפרי; עכשיו, חוסכי כסף!
אורית נתנה את תשלום המשכורת ישר לבעלה, שדמה לשור ישנוני בשדות של תל אביב. חוט חכמה אחד מהחמות עבר כקו בחיי נישואיה: רעיה טובה עושה הכל בבית לבד! וכך היה: אורית עשתה הכל לבד. היו לילות שנרדמה מחולשה, ובמוחה רואים פטפטופים של שעון עתיק. התעלפויות הפכו לחלק מההוויה, כמו ענני טל מעל לחיפה. לעיתים, אחרי שדממה הבית בשעה תשע, יצאה לנקות ולבשל למחר, ובעלה כבר שקע בשינה העשירית, כי הוא עייף מהבאת הכסף.
סוף הסיפור הליכה לבית חולים נראתה מתבקשת, הגשמים נפלו על גופה והיא לא הבחינה במתחילתה של מחלת ערבול. בילתה מעל שבועיים, ובעלה וחמותה לא באו לבקר אפילו פעם אחת. אורית הייתה ברת מזל הטלפון שלה היה בהישג ידה. שיחה אל חברתה, נעמי, הביאה לה את כל הנדרש. וברגע שיצאה מבית החולים, צעדה אל בית המשפט והגישה בקשה לגט.
