המשפחה שלי נסובה סביב אבא שלי, האיש שגידל אותי, שמר עליי ותמך בי ללא גבול. אחרי שנולדתי, אימא עזבה אותנו, ואבא שלי החליט שלא להתחתן שוב, אולי מתוך פחד לחוות עוד כאב. החיים לא חייכו אליו תמיד, ואני רציתי להתבגר מהר כדי לעזור לו ולשאת איתו את העול, כמו אדם אחראי.
בגלל המצב הכלכלי בבית, התחלתי לעבוד כבר בגיל חמש-עשרה. כתבתי כתבות לעיתון המקומי בתל אביב, ואחרי שלוש שנים מצאתי עבודה טובה יותר. כעבור עוד כמה שנים, קיבלתי משרה במשרד, שדרגה אותי להיות עצמאית ומסוגלת לפרנס אותי ואת אבא שלי, לשלם חשבונות בשקלים ולדאוג שהכול יהיה בסדר.
יום אחד, אבא שלי קרא לי לשיחה רצינית כך אמר. הרגשתי עצבנית ומבולבלת. כשנכנסתי לסלון, חיכתה שם אישה זרה, אותה אבא הציג כאימא שלי.
ברגע שראתה אותי, היא התמוטטה בבכי, ביקשה סליחה וניסתה לחבק אותי, אבל לא הצלחתי להחליט אם להניח לה לעשות זאת. השתחררתי בעדינות מהזרועות שלה, יצאתי מהבית בלי לומר מילה והשארתי את שניהם לבד. החלטתי להשאיר את הנושא בידיו של אבא שלי, שיטפל בזה איך שהוא רואה לנכון. לא אוכל לסלוח למי שנטשה אותנו בלי רחמים, אותי ואת אבא שלי, ולא טרחה אפילו לשלוח לי ברכה ליום הולדתי בכל השנים האלו.
