משפחתי תמיד הסתובבה סביב אבא שלי, האיש שגידל אותי, דאג לי ועמד לצידי בכל עת. אימא עזבה אותנו זמן קצר לאחר לידתי, ואבי בחר שלא להתחתן שוב, מתוך חשש מהכאב שיכול לחזור. החיים לא האירו לו פנים, ואני רציתי לגדול במהרה כדי שאוכל לעזור לו בכל מה שהאדם אחראי נדרש אליו.
בגלל מצבנו הכלכלי, התחלתי לעבוד כבר מגיל חמש עשרה. כתבתי כתבות לעיתון המקומי בתל אביב, ואחרי שלוש שנים קיבלתי עבודה טובה יותר. כעבור עוד כמה שנים מצאתי עבודה משרדית בירושלים שהפכה אותי לעצמאית, ואפשרה לי לדאוג לעצמי ולאבי. יום אחד, אבי קרא לי אליו לשיחה רצינית, כך אמר לפחות. הרגשתי מעט מתוחה. כשנכנסתי אל הסלון, חיכתה שם אישה שאבי אמר שהיא אימי.
כאשר ראתה אותי, פרצה בבכי, ביקשה סליחה וניסתה לחבק אותי, אך לא יכולתי להחליט אם אכן רוצה לחבק אותה. השתחררתי בעדינות מחיבוק ידיה ויצאתי מהחדר מבלי להגיד דבר, והשארתי את המבוגרים לבד. החלטתי לתת לאבי להתמודד עם המצב כפי שימצא לנכון. איני יכולה לסלוח למי שעזבה אותנו כך, אותי ואת אבי, ולא טרחה אפילו לברך אותי ביום הולדתי במשך כל השנים הללו.
