קרה שאני בן 60, גר לבד. אין לי ילדים ואין לי אישה. אף על פי שבשלב מסוים הייתי נשוי. כשהייתי בן 25, התחתנתי מתוך אהבה.
הנישואין נהרסו בגלל בגידת אשתי. היא הכניסה את המאהב שלה לדירתנו. כמובן שלא יכולתי לסבול זאת, ארזתי את הדברים שלי וחזרתי להוריי. רק חודשיים אחרי הגירושין גיליתי שאני עומד להיות אב.
האמת, לא רציתי לספר לאשתי לשעבר. לא פניתי אליה. החלטתי שאגדל את הילד לבד. כשנולד בני, הרופאים נתנו לי חדשות קשות: “הילד שלך מאוד חלש, אבל זה לא הכול. יש לו מחלה שלא ניתנת לריפוי. יהיה לו מזל אם יחיה עד גיל 11 או 12.”
לא ידעתי מה לעשות או לאן לפנות. טיפלתי בבני, טיפחתי אותו בכל יום, אבל בראש שלי היה רק מחשבה אחת שהילד שלי עוזב את העולם הזה בקרוב.
בני חי עד גיל 15. יצא שבני ואבי נפטרו בהפרש של שבוע אחד. איבדתי שניים מהאנשים הכי יקרים לי.
אבי הוריש לי את דירתו, שהייתה לא רק גדולה אלא גם במרכז תל אביב. חייתי לבד כל השנים האלה ולא היו לי הרבה נשים. רציתי להביא ילד לעולם, אבל פחדתי שהתסריט יחזור על עצמו, ולכן לא לקחתי סיכון. כשהגעתי לגיל 45, רכשתי מחשב נייד כדי לשמור על קשר עם קרובי משפחה ולקרוא חדשות.
המשפחה שמעה שאני חי לבד והתחילו לבקר אותי באירועים שונים. הביאו מתנות ומזכרות. לעיתים קרובות שאלו אם כבר כתבתי צוואה, וכשגילו שלא, החלו להתלונן על מצבם הכלכלי. כמה מהם אפילו ניסו להראות טוב ומוסריים יותר מול קרובים אחרים כדי להיראות ראויים בעיניי. בעצם, אני כבר יודע למי אשאיר את הדירה שלי. יש לי ידידה, והבת שלה תמיד עוזרת לי ללא תמורה.
המשפחה שלי רוצה רק את הדירה. בסופו של דבר הפסקתי ליצור קשר איתם, אבל זה לא מנע מהם להמשיך.
יום אחד, בן דוד שלי התקשר ושאל בחוצפה אם אני עדיין חי ולמי אתן את הדירה. כל כך נעלבתי עד שחסמתי את כל קרובי המשפחה שלי מלהתקשר או לכתוב לי שוב.
