בלילה מוזר אחד, כשיהושע חזר מהמשמרת הארוכה במפעל בנוף הגליל, הכל היה עטוף בערפל חלום מטושטש. הרחובות הוארו בפנסים חיוורים, ויהושע, עייף עד כלות, רק רצה ליפול למיטתו הצרה שבדירת השותפים שלו. הוא רק קיווה שאת הדרך יעשה מהר יותר כשחתך דרך גן ציבורי שהעצים בו דיברו בשפות עתיקות אל ירח תל אביבי שמן.
בלב הגן הייתה ספסל, ובו חבילה עטופה בשמיכת פליז משונה, שעליה היו ציורים של גמל וגבינת חילבה. כמעט שעבר לידה, אך משהו בלתי רגיל בתוכה הילך עליו קסם. כשקרב, הוא גילה תינוקת קטנה פניה מעטפת ברוך ובפחד לילה, עיניה אומרות רק אני כאן.
יהושע הביט ימינה ושמאלה אולי זו מלכודת? אסיר לשעבר, מי יעז לפנות למשטרה? יחד עם זאת, הוא הבין אסור להפקיר אותה בלילה הישראלי הקריר הזה. הוא החזיק אותה קרוב לחזהו, הלב פועם בקצב התקווה, והלך עם הילדה לבית הילדים ברחוב בן יהודה בניין שתמיד היה עובר לידו ותוהה מה קורה מאחורי החלונות.
האחות דקלה קיבלה אותם, האור הצהוב של הלובי נדלק. אין שום פתק מהאמא. נקרא לה תהל בת יהושע, מה דעתך? הציעה דקלה. כן, שיהיה ככה, אמר יהושע, בקול שכמעט אינו שלו, כאילו חלום לילה קיבל פתאום חיים.
מאז אותו לילה, הד הוא לא שכח אותה. כן, החיים זרמו בכבשים של הליווי השגרתי בעבודה במכרה, בתשלום שכר הדירה שקפץ ל-4,800 שקלים בחודש, בנסיונות למצוא שוב משמעות. אך משהו בתהל נגע בו: לפעמים היה מתקשר לבית הילדים לבדוק מה שלומה, להביא לה חוברות ציור, חבילת בייגלה ירושלמי, ומדי פעם הייתה מוסרת לו ציור עם דמויות: אבא, אמא, ותהל באמצע, מחייכת.
יום אחד, נכנסה לבית הילדים אוסנת אישה שהתבגרה בעצמה באותו מוסד, יודעת את ערכה של משפחה בארץ של ערבות הדדית. היא ראתה את הקשר המיוחד בין יהושע לתהל אבל לא יתנו לו לאמץ אותה, חשבה בלבה, גבר בודד, במדינה הזאת?
אוסנת החליטה להושיט יד. היא שוחחה עם יהושע, גילתה שבחמש השנים האחרונות שילם עבור דירה במערכת משכנתא שלא נגמרת לעולם. תשמע, הציעה, מה אם ננסה ביחד? אני מרגישה שיש לי עוד מקום בלב, לך, ולתהל.
הם התלבטו, דיברו בלילות חמימים בין ארונות ספרי התורה, כתבו יחד טפסים למשרד הרווחה, הלב פועם חזק מול המוסדות. ובוקר אחד, הלכו יחד לבית הילדים. תהל רצה אליהם אל זרועו של יהושע, אל חיבוקה של אוסנת. העולם כולו נעשה אור, משהו במציאות הפך לרגע שקוף.
תהל, התקני את התיק שלך. היום אנחנו לוקחים אותך לבית שלך. אנחנו מחכים לך שם, לחש יהושע בקול מרגיע, ואין לדעת אם בכו או צחקו מרוב שמחה.
וכך, חלומה המטושטש של אותה תינוקת נשכחת התגשם, במעוף הזמן עשר שנים מהספסל ההוא בגן. האם נשארו יהושע ואוסנת ביחד? איש אינו יודע, אך ידוע שישראל איננה נגמרת בסופי סיפורים; ליבה תמיד פתוח לעוד ניסים של חסד וחיוכים. רבים האנשים ההולכים לאורם של מעשים טובים, וכמו בחלום, תמיד אפשר להמתין לעוד פלא בפסגת ארץ הקודש.
