כשאני בת 24, אני נאלצת לקבל את ההחלטה הכי קשה בחיי: אני עוזבת את שתי הבנות שלי אצל אמא שלי. הגדולה, הדס, בת חמש, והקטנה, עינת, בסך הכול בת שלוש. אני עובדת שתים-עשרה שעות ביום, אין לי עם מי להשאיר אותן, אין לי כמעט שקל בכיס, ואביהן זנח אותנו לגמרי. אין לי מושג איך לשרוד. אמא שלי אומרת שתשמור עליהן “עד שיתייצב לי בחיים”, ואניצעירה, מפוחדת ונואשתמסכימה, מתוך מחשבה שזה ייקח אולי כמה חודשים. אבל החודשים הופכים לשנים.
בהתחלה אני באה אליהן כל שבת וחג. הן עוד קטנות, לא מבינות למה אני לא ישנה איתן באותו בית. כל ביקור זה תערובת של חיבוקים ושאלות שאין לי עליהן תשובה בלי להישבר:
“למה את לא נשארת לישון?”
“למה את ישנה אצל חברה?”
“מתי תחזרי?”
אמא שלי מרגיעה אותן שאני “עובדת קשה”, אבל אני רואה איך לאט לאט הן מתחילות לקרוא לה “אמא” מבלי להתכוון.
כשהדס מגיעה לגיל שמונה ועינת כבר בת שש, משהו משתנה. הן כבר לא מחפשות אותי כמו בהתחלה. הן מחבקות אותי לשנייה ורצות חזרה לאמא שלי. אני עומדת בצד, ופתאום אני מרגישה אורחת ולא אימא. יום אחד, עינת נופלת בזמן משחק וכשאני מנסה להרים אותה, היא מתנערת וקוראת: “אני אוהבת את אמא!”, כשהכוונה היא לאמא שלי. באותו רגע אני מבינה שנשבר פה משהו שכבר אי אפשר לתקן.
השנים עוברות, ואני מתאמצת “להחזיר” אותן בכל דרך: בגדים, הפתעות, ממתקים, טיוליםהכול. אבל בכל ביקור, הן זורקות לי “היי” קצר וחוזרות לשחק. אמא שלי, בלי שום כוונה רעה, קובעת הכול: מסגרת לימודית, חיסונים, כל סידור ואישור. אני זו שמביאה דברים, אבל אני לא זו שנספרת באמת.
הן גדלות כךרואות בי “הדודה שמביאה משהו”, לא האישה שילדה אותן.
כשהן מתחילות בית ספר, זה נהיה קשה עוד יותר. באסיפות הורים, המורות מדברות רק עם אמא שלי. אליי פונות בשאלה: “את הדודה שלהן?” והבנות שלי אפילו לא מתקנות אותן.
פעם ניסיתי לחתום על אישור יציאה, והדס לחשה:
“לא את, אמא צריכה לחתום.”
באותו יום אני נכנסת לשירותים בבית הספר ובוכה בשקט כדי שאף אחד לא ישמע.
כשהן בוגרות, אני מנסה להסביר להן למה לא הייתי בסביבה. אני מספרת להן על החיים שלי, על הקשיים, על המאבק להשתרר. הן מקשיבות לי בדממהאבל כלום לא משתנה.
הדס אומרת לי שהיא לא יודעת אם להודות לי או לכעוס, כי “היא פשוט לא מרגישה כלום יותר”.
עינת יותר ישירה:
“את פשוט לא היית שם, אני לא מצליחה לדמיין רגש שלא קיים.”
היום אני בת 61. הבנות מדברות איתי, באות אליי בחגים, מחבקות אותי… אבל הן לא קוראות לי אימא. אני חלק מהחיים שלהן, אבל לא מהמקום הטבעי שלי.
למדתי שאי אפשר לשנות את העבר, אבל העצב נשאר. זה כואב לראות איך החיים שלהן ממשיכים בלעדיי.
