בסוף השבוע שעבר, אני וזוהרה, אשתי, הלכנו לבית הוריה שבפתח תקווה לארוחת ערב משפחתית. שם קרתה אי ההבנה.
כמו תמיד, כולנו התיישבנו סביב השולחן ודיברנו על עניינים שונים. אך איכשהו, השיחה התגלגלה שוב לנושא זהות העבודה שלי זוהרה העלתה את זה בפני כולם.
לא היה מדובר בנושא חסר בסיס. לאחרונה עלה רעיון לבנות בריכת שחייה ליד הבית של ההורים שלי בירושלים. חלמנו על זה כבר שנים, והשנה זוהרה החליטה שהגיע הזמן להפסיק לדחות.
אנחנו גם תכננו להחליף את הרכב לקראת החורף. ולצד זאת, בקיץ רצינו לצאת לחופשה בים התיכון, כי עברו שלוש שנים מאז שעשינו זאת. חשוב לציין שאני היחיד במשפחה שעובד.
לא התלוננתי דווקא הייתי מרוצה מהעבודה שלי. אבל מקום העבודה שלי נמצא בתקופה לא פשוטה; פיטרו כמה עובדים ולשאר הורידו את המשכורות בלא הגבלת זמן.
אז הסברתי שלמרות שיש לנו חסכונות, הם יספיקו רק לחופשה צנועה וגם, במידה והמחירים לא יעלו, לרכב בסיסי מאוד.
זוהרה, מצידה, החליטה להעדיף את בריכת השחייה בבית של הוריה על פני התכניות המשותפות שלנו. התנגדתי לכך; השיחה הסתיימה בכך שהיא האשימה אותי בעצלנות ובחוסר נכונות לחפש עבודה חדשה כדי שיהיה לנו כסף לכל הדברים.
ובארוחת הערב, הכול חזר על עצמו אותה גרסה. איבדתי את הסבלנות, פתאום אמרתי למשפחתה שמשפחתה כבר מקבלת סיוע כלכלי משמעותי מאיתנו כל חודש. מתוך כעס פלטתי שאולי כל הארוחה הזו ממומנת כמעט על חשבוני.
לא הייתי צריך לומר זאת, אבל באותו רגע לא יכולתי לעצור את עצמי. בזמן הזה הייתי עם צלחת מרק חמוץ לפני, וזוהרה התחילה בפתאומיות נאום רגשי. היא הייתה כל כך פגועה, עד ששמעתי דברים שלא נחמד לשמוע על עצמי. לא נשארתי להקשיב יצאתי בשקט וחזרתי לביתנו.
שם ארזתי את הדברים של זוהרה ולקחתי אותם להוריה. אני חושב שזה לא ראוי שזוהרה תנהל שיחות כאלה, ושלא מקובל להתנהג כך. עכשיו חזרתי הביתה, קשה לי לחשוב במצבי. בסך הכול, איני יודע מה לעשות מכאן והלאה…
