קוראים לי גל. תמיד הרגשתי שאני מבורך הצלחתי להיות גם אבא וגם בעל. התחתנתי עם יעל, שנדלקתי עליה כבר בתיכון. היא חיכתה לי בנאמנות כל תקופת השירות הצבאי, וכשחזרתי התחתנו.
קודם נולד לנו אסף הבכור. שלוש שנים אחרי זה הצטרף עדי, הבן השני שלנו. אבל החלום האמיתי שלי היה בת. כבר בהריון הראשון של יעל הצהרתי בכל מקום: אני רוצה בת! כולם הרימו גבה מי לא רוצה בן? אבל אצלי זה תמיד היה בת בראש. אבל מה לעשות, יעל ילדה בן, ואחריו עוד בן.
עברו השנים, חיינו בנחת עם שני הבנים הגדלים ועושים רעש בבית, ויום אחד יעל קמה בבוקר ובישרה לי: היא שוב בהריון. כמעט נפלתי מהכיסא. שלושה ילדים? לא היה בתכנון, אבל מה, הלב התמלא שמחה.
“יאללה, הפעם זה בטוח בת!” חייכה יעל, וגם אני השתכנעתי עכשיו זה חייב להיות! כבר מהבדיקות הראשונות כל האמהות גם שלי וגם של יעל היו בטוחות שזה בת, ואפילו האולטרסאונד הסכים איתן. הציפייה לשושנה קטנה עשתה בבית אווירה חגיגית. הבנים חיפשו לאחותם שם עברי מלא משמעות.
הגיע הרגע, יעל נכנסה ללידה, ואני הפכתי לבלש פרטי של המרכז הרפואי מאיר בכפר סבא: חיפשתי שמות של אחיות, בדקתי מי עובדת משמרת, ודאגתי מה קורה עם יעל. בבוקר התקשרתי והודיעו לי שיש לנו בן במשקל 3.2 קילו, אורך חמישים וארבעה סנטימטרים.
לא האמנתי. זהו? בן Again? בטח התבלבלו, חשבתי, היה אמור להיות ורוד, סרטים על הראש… אבל כאן לא היה שום בלבול. יעל ילדה בן שלישי. ותגדירו לי “ציפיות מבן זכר” כי את זה אף אחד אצלנו לא צפה.
פניתי ליעל בשיחת טלפון נמרצת:
“מה, התבלבלת עם השכן?”
“מה?! מה עובר עליך?! השתגעת לגמרי!”
“אבל זה היה צריך להיות בת!”
“די כבר, אתה משוגע!”
יעל נעלבה וטרקה לי סגרה את הטלפון.
כמה ימים אחר כך, הבאתי את יעל ובננו החדש, רועי, מהבית חולים. היא פתחה את הסל-קל ואני הסתכלתי על הפלא הקטן הזה והבנתי שאין אני מאוהב בבן הזה. ארבע וחצי שנים חלפו, ולימדתי את רועי לרכב על קורקינט בכיכר. לא דמה לי בכלל אפילו פפיון קטן לא ירשץ מהצד שלי; אם כבר, רק משהו קטן מאמא. הבנים הגדולים היו פשוט ההעתק שלי.
יום אחד שמעתי את השכנות מהמדרגות:
“תגידי, שמת לב שרועי בכלל לא דומה לגל? מזכיר יותר את רועי ממגדל דוד, לא?”
פתאום נעלבתי. רצתי ליעל, חוקר:
“תגידי, רועי באמת הבן שלי, או שמישהו אחר בתמונה?”
“פעם שנייה שאתה מתחיל עם זה. איך אתה מסוגל לחשוד בי בכלל? לא עושים כאלה דברים!”
“פשוט רוצה לדעת את האמת. הרי רועי הביא אותך באוטו מהעבודה ההיא!”
“נכון, והוא עשה לי טובה הייתי בהריון, לא הפסקתי להקיא, והיו לי שני שקים מהסופר בידיים! אז הוא עזר לי. זהו.”
“טוב, אבל רועי בכל זאת לא דומה לי!”
הובלנו לריב מהסרטים. יעל רותחת, ואז מציעה:
“בא לך בדיקת אבהות? סבבה! אחרי זה גם אני מתגרשת ממך!”
חשבתי שהיא מאיימת ככה בשביל הכבוד העצמי, ובסוף שנינו קבענו שנעשה בדיקה.
אחרי שבוע של מתחים הלכתי לזרוק את הזבל כשאני פוגש את רועי ממגדל דוד. הסתכלתי עליו וניסיתי למצוא דמיון שום דבר.
חזרתי הביתה, יושב במטבח מהורהר. רועי הקטן דוהר אלי, עולה עליי, מחבק אותי ומתחיל לספר לי משהו מצחיק. הלב שלי נרגע. מה אני עושה שטויות? זה הבן שלי! לא צריך בדיקות פשוט מרגישים את זה. חיבקתי אותו חזק, נכנסתי עם רועי אל יעל בחדר השינה:
“די, מבטל את כל הבדיקות!”
“מה פתאום? אמרת שאתה רוצה! כבר הייתי מוכנה שתרגע סוף סוף, תוודא שרועי שלך ואני לא בוגדת!”
ביקשתי סליחה מיעל שבוע שלם, שוב ושוב, עד שסלחה. ילדינו גדלו: אסף התחתן, אשתו בהריון ולהם נולדה נכדה, סוף סוף! ומאז יעל ואני הפכנו לסבא וסבתא נרגשים, ואני שמח: יש לי נכדה לפנק!
אני יודע בוודאות אוהב אותה ממש כמו שאני אוהב את שלושת הבנים שלי, ואפילו קצת יותר, כי עם בנות זה אחרת לגמרי.
