יומן שלי,
אני נמצאת בזוגיות עם החבר שלי כבר שנתיים. לפני קצת זמן, הוא הציע לי נישואין. ברור שהסכמתי בשמחה. אבל משהו בלב שלי נשאר מבולבל הוא בכלל לא מיהר שנעבור לגור ביחד.
הוא גר אצל הוריו בדירה בת שלושה חדרים ברמת גן, ואני גרה במעונות סטודנטים בתל אביב. תמיד חשבתי שחשוב לחיות יחד לפני שמתחתנים, לבחון איך זה באמת ולהתרגל אחד לשנייה. סיפרתי לו את זה, והוא עשה את עצמו לא מבין מה אני רוצה. ואז, כאילו הכל הסתדר פתאום ההורים שלו היו צריכים לצאת לחו”ל לשבועיים, קיבלנו הזדמנות לגור יחד בדירה שלהם.
ניסיתי להיות בת בית מושלמת. בישלתי, ניקיתי, דאגתי לסדר ולנקיון. כל יום פינקתי את אריאל, הארוס שלי, במאכלים ישראליים שהוא אוהב וניסיתי לרצות אותו.
ולמרות הכל, היה “אבל” אחד גדול. יום אחד ביקשתי ממנו שיעבור עם שואב אבק, והוא ענה שאין לו כוונה לעשות עבודה של נשים. לדבריו, במשפחה שלהם הגבר אחראי לפרנסה, לא לעזור לאישה בעבודות הבית. שתקתי, כי חשבתי שכשנתחיל באמת לחיות יחד, הדברים ישתנו.
עד שההורים שלו חזרו, הברקתי את הדירה. רציתי שההורים שלו יתרשמו ממני לטובה. אפיתי עוגה, הכנתי ארוחת ערב, ואז חזרתי לבית שלי במעונות.
למחרת, אריאל סיפר לי שאמא שלו בכלל לא הייתה מרוצה ממני. מסתבר שאני לא מספיק “בת בית” לדעתה. זה ממש הפתיע אותי כשהגעתי בפעם הראשונה, הדירה הייתה הרבה יותר מלוכלכת. למה היא פגעה בי ככה? אפילו המאפים שלי לא קיבלו הערכה, היא אמרה שהם לא טעימים. כל כך נעלבתי!
אני חושבת שהיא פשוט לא רוצה שהבן שלה יעזוב את הבית, ולכן היא לא אוהבת אותי. אולי היא כבר מצאה לו כלה שמתאימה יותר בעיניה… למה אני חושבת ככה? כי מאז שהם חזרו, אריאל קר וחמקמק, כמעט ולא מדברים או נפגשים. כנראה החתונה הזו כבר לא תקרה.
מה דעתך?
