אני נמצאת בזוגיות עם בן הזוג שלי כבר שנתיים. הוא הציע לי נישואין, כמובן ששמחתי והסכמתי. אבל היה לי מוזר שהוא לא ממהר שנעבור לגור יחד.
הוא גר בדירה של ההורים שלו בתל אביב, שלוש חדרים, ואני גרה בדירת סטודנטים בירושלים. לדעתי חשוב לחיות יחד לפני החתונה כדי להתרגל אחד לשני ולבדוק את עצמנו. שיתפתי אותו בזה, אבל הוא התחמק וטען שהוא לא מבין את הצורך. ואז, יצא לנו מזל ההורים שלו טסו לחו”ל לשבועיים, ויכולנו לגור יחד בדירה שלהם.
רציתי להיות בת זוג למופת. התחלתי לבשל, לנקות, לשמור על הסדר והנקיון. כל יום פינקתי את הארוס שלי במטעמים ישראליים וניסיתי לשמח אותו בכל דרך.
הכל היה מושלם, חוץ מדבר אחד. ביקשתי ממנו לשאוב את הבית, הוא אמר שהוא לא מתכוון לעשות עבודות של נשים. לדבריו, אצלם במשפחה הגבר דואג לפרנסה בלבד ולא אמור לעזור בבית. שתקתי, חשבתי שכשנגור יחד הדברים ישתנו.
עד שההורים שלו חזרו, דאגתי שהדירה תבריק. רציתי להרשים אותם. אפיתי עוגה, הכנתי ארוחת ערב ועזבתי חזרה לביתי.
למחרת, דוד סיפר לי שאמא שלו לא הייתה מרוצה ממני הסתבר שאני לא מארחת מספיק טובה לדעתה. הופתעתי, הרי כשביקרתי אצלם לראשונה הדירה הייתה הרבה פחות מסודרת ונקייה. למה היא השפילה אותי? היא גם לא התלהבה מהאוכל שלי, אמרה שהמאכלים שלי לא לטעמה. הרגשתי פגועה מאוד!
אני חושבת שהיא פשוט לא רוצה לתת לבן שלה ללכת מהבית, ולכן היא לא מחבבת אותי. יתכן שבחרה עבורו מישהי אחרת שתתאים לה יותר… למה אני חושבת כך? מאז שההורים שלו חזרו, דוד הפך לקר ואנחנו כמעט לא נפגשים ולא מדברים. אני לא חושבת שתהיה חתונה.
מה דעתכם?
