תקשיבי, אני חייבת לשפוך לך את זה סבתא שלי הייתה אדם לא פשוט, בלשון המעטה. לפעמים אפילו ממש קשה, וממש לא נדיבה.
ההורים שלי התגרשו כשהייתי ממש קטנה, אני אפילו לא זוכרת את אבא שלי. מגיל חמש גרנו אצל סבתא, והיא טיפלה בי לאורך כל הילדות שלי, או לפחות הייתה אחראית עליי.
סבתא הייתה אישה קשוחה, עם דרישות מאוד ברורות: להיות צייתנית ולעבוד בלי להתלונן. אין לי אף זיכרון מתוק ממנה, שום דבר חום-וחום. פשוט כלום.
כשאנשים מדברים על נוסטלגיה לילדות, אני אפילו לא רוצה לזכור אותה. אין לי למה להתגעגע. גם אמא שלי לא ממש עזרה לא היה לי לאן לברוח, זה היה בשנות התשעים, קשים כאלה, רק לחלום על כסף ועבודה. סבתא ניסתה להכתיב לכולנו מה לעשות, לי ולמאמי, ואנחנו פשוט הסתגלנו למציאות. בפומבי, שיחקנו כאילו הכול בסדר.
בכיתה ה’, אמא שלי עשתה תפנית, החיים שלה השתפרו. גבר אחד הזמין אותה לגור איתו, ואחרי שנה גם אני עברתי אליהם. אבא החורג שלי לא ממש התלהב ממני, אבל לפחות לא היה רע, ויחסית למה שסבלתי אצל סבתא זה הרגיש גן עדן.
סבתא ממש לא אהבה את המצב החדש, ואמא שלי פשוט ניצלה את ההזדמנות לברוח מהדמות השלטנית ההיא. מאז הן ניתקו קשר לחלוטין.
אני מתקשרת לסבתא מדי פעם.
אני מדברת איתה פעם בחודש בכוח, צריכה ממש להתכונן לזה. מדברת קצר, שיחות ריקות, לא מתקרבת לשום דבר משמעותי, כדי שלא תשלוף עוד בּיקורת. משתדלת לספר רק דברים טובים, מחליפים ברכות ומעט מילים. פעם בחצי שנה, בימי הולדת ובחגים, אני מביאה לה פרחים ועוגה. חצי שעה גג, ואז יוצאת. זהו, זאת התקשורת בינינו.
עכשיו חיי ממש בסדר יש לי בעל שאני אוהבת, ילד קטן, משפחה קרובה וטובה. לא מזמן אני ובעלי החלטנו לקחת משכנתא ולרכוש דירה בעיר אחרת. בשנה שעברה סבתא חגגה שמונים.
לפני זה היא עוד הייתה נמרצת, אפילו טיפלה בבית לבד. בזמן האחרון הכול הידרדר.
סבתא הסתגרה, כבר לא יוצאת מהבית, בקושי יכולה לבשל. היא רוב הזמן שוכבת, אבל מסתובבת קצת בבית. לאחרונה היא חלתה והשכנים דאגו לה. המצב פשוט כזה שהיא ממש זקוקה לעזרה.
ועכשיו כל המשפחה הרחוקה לא מפסיקה להתקשר טענות אין סוף! הם לא מצליחים למצוא את אמא שלי היא ובעלה מתגוררים בחו”ל. אז הם חושבים שאני חייבת לטפל בסבתא.
אבל אני יודעת איזה סיוט זה הולך להיות. נכון, היא גידלה אותי, טיפלה בי, חינכה אותי. לכאורה, הגיע תורי להחזיר לה אבל אני ממש לא רוצה! היא לא אהבה אותי כל הילדות שלי. הצלחתי לוותר על הכאב מהיחס שלה, אבל סליחה עדיין אין בי. ובאותו זמן, ברור שיש לי נקיפות מצפון, יודעת שצריך לעזור לאישה המבוגרת.
אם היה לי איך, הייתי מביאה לה מטפלת, אבל אין לי תקציב לזה יש לי ילד קטן, משכנתא, הבן שלי חולה הרבה.
מה עושים?
האם נכדה חייבת לטפל בסבתא שלה, או שמותר לה לסרב במיוחד כשלא היה שום דיבור על ירושה? היא אפילו לא רוצה לא סבתא ולא ירושה…
