יומן, 18 ביוני
אומרים שלפעמים ההתרגשות לקראת משהו עולה על המפגש עצמו. הסיפור של נועה מדגים את זה היטב ההמתנה שלה נמשכה כמעט ארבעה חודשים, הפכה לסוג של סדרה יומית בוואטסאפ, פרק אחרי פרק.
במהלך הזמן הזה היא למדה את כל ההעדפות של דן, זכרה בעל פה את שמות החברים מהתיכון שלו, והפסיקה להתפלא מההרגל המשונה שלו לסיים כל “בוקר טוב” בשלוש נקודות.
נועה בת ארבעים וחמש, הגיל שמגיעים לדייטים לא עם רעד בברכיים, אלא עם סקרנות חציצינית של חוקרת. “נראה מי ייפול זו הפעם,” חשבה בזמן שהתארגנה.
היא הייתה אותה אישה שיודעת ללבוש סוודר פשוט כאילו הוא חלוק של נשיא, ושמאפשרת לעצמה לצחוק על עצמה ולהמס כל מבוכה.
דן, שגיל חמישים ושתיים נשמע עליו היטב, הציג את עצמו בהתכתבות כאדם רציני, מחושב, עם קורטוב של חוש הומור, ובעיקר בעל אמינות שובה לב. “בגיל שלנו, נועה,” כתב לי לילות ארוכים, “אנשים מחפשים חום ולא זיקוקים. רוצה להיות עם אישה שמבינה בלי לדבר.”
“בלי לדבר אין בעיה,” חייכה נועה בזמן שצבעה את הריסים. העיקר שהמילים שכן יגיעו, לא יגרמו לה לרצות לברוח מיד.
נקבע להיפגש בבית קפה קטן ברחוב אבן גבירול, ריח הקינמון ממלא את האוויר. נועה הגיעה בדיוק, אסופה ומוכנה לערב טוב. נראתה נהדר.
דן הגיע חמש דקות אחר כך במציאות היה מעט נמוך יותר מהתמונות, ועיניו נראו כאילו גילה זה עתה טעות חמורה בדו”ח השנתי של המשרד.
הוא התיישב מולה, חייך קצרות וברך לשלום בלי מחמאה, בלי “שמח לראות אותך”.
דן בחן את נועה כאילו עם עיפרון אדום ביד. אחר כך הציע להזמין קפה עם קינוח וכך סגרו.
“נועה,” התחיל בקול של מנהל חינוך, “הייתי מנתח את ההתכתבות בינינו הרבה זמן. כמעט ארבעה חודשים. ועכשיו, כשאני רואה אותך, חשוב לי לציין חמישה דברים חשובים יש לי חמש תלונות כלפייך.”
משהו בה התפוצץ בשקט זו הדרך בה מצב רוח טוב בדרך כלל נשבר. נועה נשענה על היד וחייכה.
“חמש תלונות? מעניין, אני מקשיבה.”
הוא לא חש את הסרקזם שלה, והרשים את האצבע הראשונה.
“למשל בתמונה שלך בשמלה הכחולה, הגוף נראה אחרת. עכשיו אני רואה שאת… יותר בולטת. זה מטעה גברים. בגילנו, אישה צריכה להיות כנה יותר.”
נועה גיחכה בליבה: “בולטת זה שדרוג מכל מילה אחרת, תודה שלא אמרת ‘פסל'”.
תלונה שנייה המענה
“את לפעמים עונה לאט מדי. למשל, לפני שלושה שבועות כתבתי לך ב-14:15, וענית לי רק ב-16:40. גברים לא אוהבים לחכות. זה חוסר כבוד.”
“נדמה לי שהייתי אז בישיבה…” ניסתה להגיב, אך דן כבר עבר לתלונה הבאה.
תלונה שלישית בחירת המקום
“למה אנחנו כאן? המקום יוקרתי מדי, אני הצעתי בית קפה פשוט. זה אומר שיש לך נטייה להראות לכולם שאת מסוגלת.”
נועה הסתכלה על הקפה שלה ורצתה לשפוך אותו על ראשו, אבל הסקרנות ניצחה.
“למה השמלה הזו? הרי רק מפגש של קפה. היא מוגזמת לשעות האלה. גם התכשיטים מיותרים. אישה צריכה למשוך בעומק, לא בברק. בגילי אני מחפש מהות לא חזות.”
תלונה חמישית עצמאות
“תמיד את בוחרת מסעדה, תמיד מדברת ‘עצמי’. את לא נותנת לגבר להרגיש גבר. אני צריך אישה שמבקשת עצה, לא מדגימה עצמאות. אם נהיה יחד, תצטרכי לשנות גישה.”
דן סיים, שלב ידיים, ציפה לווידוי או הכרת תודה על “הכנות שלו”.
נועה הביטה בו, ופתאום הרגישה כיצד כל הארבעה חודשים היו רק מסכה נוחה למניפולטור דקדקני. הוא לא חיפש חום הוא חיפש כלי לדשן את האגו שלו.
“אתה יודע, דן,” אמרה ברכות, כמעט בלחש, “גם אני ניתחתי משהו. לי הספיקו חמש דקות להסיק מסקנה.”
“מהי?” שאל.
“אתה דמות מרשימה… עשית את כל המסע ברחבי תלאביב כדי להגיש חשבון לאישה שאתה רואה לראשונה על העדפותיה, מראה ועל הזכות להיות עצמה. זה רמת ביטחון עצמי נדירה.”
דן התקדר:
“אני פשוט אומר את האמת.”
“לא,” נפשרה ושמה את התיק על השולחן. “אתה לא אמיתי. אתה פשוט לא שמח, ומנסה למדוד את העולם עם סרגל עקום. התמונות שלי לא מתאימות לך? לך למוזיאון שם הדברים לא משתנים. התשובות איטיות? תקנה לך תוכי. השמלה לא מוצאת חן בעיניך? לבשתי אותה בשבילי, לא בשבילך.”
היא קמה, כיוונה את התיק והביטה בו:
“ולסיום אם המילה ‘עצמי’ מרסקת את האגו שלך, אתה צריך שיקום, לא רומן. בגיל 45 אני מעריך את הזמן שלי מכדי לבזבז אותו על אדם שמתחיל הכרות בתלונות על ‘חסרונותיי’.”
“הקפה?” שאל דן בשקט.
“תשתה לבד, זה יחסוך לך שקלים. ועוד עצה אם אתה רוצה שיתרכזו בך, פנה לרופא שיניים.”
בבית נועה חסמה אותו בכל האפליקציות. בגילה, בית חם הוא לא רק שמיכה וטלוויזיה, אלא גם טלפון נקי מאנשים שמנסים להכניס אותך לתוך תבנית עקומה משלהם.
היום למדתי: לפעמים, הדרך הכי קצרה להבהיר שמישהו לא מתאים היא לתת לו במה, ולהקפיד לא לתת לו זמן נוסף. הערכה עצמית, מסתבר, היא הדבר הנכון לקחת לדייטים בגיל שלנו.
