לא טוב בכלל!!! בסופו של דבר, היא אמא שלו! הוא יכול לקחת אותה אליו הביתה! כך טוענים הקרובים של בעלי. אני יודעת שגם החברים שלי חושבים כך, אבל אף אחד מהם לא אומר לי את זה בפנים. כל זה בגלל המצב עם חמותי.
שרה בת 83, שוקלת יותר ממאה קילו, ולעיתים קרובות לא מרגישה טוב. למה את לא לוקחת את שרה לגור אצלך? שאל אותי בן דוד שלי לפני כמה שנים זה טוב שאת עוזרת לה כל יום, אבל מה אם יקרה משהו בלילה? קשה לה להיות לבד. בסוף, דוד שלך הוא התמיכה היחידה שלה.
ברור שסבתא תקבל טיפול מהבן היחיד שלה, מהאישה היחידה שלו ומהנכד היחיד שלה. בחמש השנים האחרונות, שרה לא יצאה מהדירה אפילו פעם אחת. כואבות לה הרגליים והמשקל לא נותן לה לזוז. זה התחיל לפני שלושים שנה. אז, חמותי הייתה מלאת חיים, צעירה, בריאה ודומיננטית.
מי הבאת אליי? אמרה בזעם אמו של בעל העתידי שלי, דוד. בשביל זאת הקרבת את כל החיים שלך?
אחרי המילים האלו, הלכנו בדממה עד לאוטובוס. בזמנו, אמא של בעלי גרה במושב יוקרתי, בבית גדול ויפה. בעלה תפס תפקיד משמעותי, ולכן שרה חיה טוב שנים רבות, גם אחרי שהוא נפטר. ביום ההוא, דוד השיג אותי והלך איתי. יצא לי טוב עם בעלי: הוא לא שמע בקול אמא שלו בכל דבר בצורה עיוורת. למרות הכל, הוא מכבד מאוד את המבוגרים. הוא ניסה להרגיע אותי ולהסביר לי שזה פשוט האופי של אמא שלו.
לאחר שנישאנו, התחלנו לחסוך לדירה משלנו. דוד עזב לעבוד ולא חזר חצי שנה. הוא עבד קשה. אחרי כמה שנים הצלחנו לקנות בית ולשפץ אותו. כמעט ולא ביקרנו את שרה. היא הצליחה לספר שטויות עליי לדוד ולכל מי שמסביב. תראו, הכלה שלי לא נותנת לי לעזור לאמא שלי. מה זאת אומרת לא נותנת? ועוד ועוד.
שרה החליטה לעבור לעיר, אבל הכסף שקיבלה על הבית לא הספיק. הציעה שנעזור לה, והבטיחה שהדירה תעבור בירושה לבן שלנו, הנכד שלה. אך אצל הנוטריון, פתאום אמרה שצריך לכתוב את הדירה על שמה, כי חברה שלה סיפרה שסבתות נשארות לפעמים בלי בית. אחר כך אמרה שתרצה להוריש את הדירה למי שידאג לה בזקנה. רצתה להיות בעלת הבית! טענה שנרמה אותה ונשאיר אותה בלי כלום.
עברו כמעט עשרים שנה מאז. כל הנוטריונים שמעו אותה מתלוננת, ואנחנו הרגשנו מאוד לא נעים. החלטנו לוותר. היא עברה לדירה כמעט מיד, ולא נתנה לנו אפילו לעשות תיקונים קטנים. גרה שם פחות מחודש, וכבר התלוננה שהכל ישן, נופל ונהרס. חמותי האשימה אותי בהכל: שאני בחרתי לה דירה לא טובה ושאני מתכננת לרמות אותה.
שרה אהבה את הילדים של בן דוד שלה, אבל התעלמה מהנכד שלה. אפילו עשתה כאילו לא זוכרת את יום ההולדת שלו! לפני כמה שנים חלתה. השמינה כל כך, שלא הצליחה להגיע למטבח. הבאתי לה אוכל בריא, לפי הוראות רופא. שרה, לעומת זאת, קללה אותי וסירבה לאכול, וטענה שרק בת הדוד שלה יודעת להאכיל אותה ושאני מרעיבה אותה.
בשנה שעברה, דוד התחיל לבקש שאקח אותה אלינו. לטענתו, אמא הבינה הכל והפנימה שהיא צריכה להקשיב לרופא.
בסדר הסכמתי, אבל הצבתי תנאים: המטבח רק שלי, אני מבשלת מה שאני מחליטה, ולא באים אלינו בני דודים שלה.
חמותי נעלבה וסירבה לבוא, כי חשבה שהיא תגיע ותנהל לנו את הבית. אבל יש רק גברת אחת בבית הזה ואני! נאלצתי לבקר אצלה, לנקות, לבשל, ואפילו להישאר לילה שלם. ובת הדוד האהובה שלה דאגה רק בטלפון.
שרה התלוננה בטלפון שאני מרעיבה אותה: לא נותנת לה מתוק או נקניק מעושן. ביקשה שאבוא ונביא לה עוגות. אבל בת הדוד שלה, בטענה שהיא עסוקה, דחתה את הביקור. למרות שהיא גרה פי שלושה יותר קרוב ממני. היא מגיעה רק פעם בחודש, עם משהו לא בריא, בזמן שאני דואגת לשרה כל יום.
יום אחד, שרה התקשרה לבת הדוד שלה וקיטרה שנעלם לה השרשרת והתליון. הודיעה לה שישבנו אצל שרה שתינו אותו יום, אבל הייתה משוכנעת שאני לקחתי.
בלי מילה, הנחתי את האוכל על השולחן ומצאתי את השרשרת והתליון שנפלו מהמיטה שלה. בבית, סיפרתי הכל לדוד. החלטנו שלא אלך יותר אליה. הצעתי שנשלח אותה לבית אבות. דוד הסכים.
והנה, אני מתבוננת על כל מה שעברתי בשנים האלו, שוקלת שוב את הגבולות שלנו ומבינה שכנראה נכון ללמוד לשחרר. בסופו של דבר, אפילו לא תמיד אפשר לרצות את כולם גם במשפחה הקרובה ביותר.
