זה ממש לא בסדר!!! בסופו של דבר, היא אמא שלו! הוא צריך לקחת אותה אליו הביתה! כאלה הערות אני שומעת מהקרובים של בעלי. ברור שגם החברות שלי חושבות אותו דבר, אבל אף אחת לא באמת אומרת לי את זה בפנים. הכל התחיל בגלל הסיפור עם חמותי.
רבקה בת 83, שוקלת יותר ממאה קילו, ותמיד חולה עם משהו. למה שלא תיקחי את רבקה לגור אצלך? שאל אותי בן דוד לפני כמה שנים זה יפה שאת עוזרת לה כל יום, אבל מה יקרה אם יש לה משהו בלילה? קשה לה לבד. הרי אלון שלך הוא כל התמיכה שיש לה.
חד וחלק: הסבתא צריכה טיפול מהבן היחיד שלה, מהכלה היחידה ומהנכד היחיד שלה. חמש השנים האחרונות רבקה לא יצאה מהדירה אפילו פעם אחת. כואבות לה הרגליים, והמשקל שלה לא ממש תורם לתחבורה עצמית. זה התחיל לפני שלושים שנה. אז, חמותי הייתה בחורה נמרצת, בריאה, צעירה וממש דומיננטית.
מי הבאת לי הביתה?! התרגזה אמא של אלון, בעלי לעתיד. אז בשביל “זה” בזבזתי את כל החיים שלי?
אחרי המילים האלה, הלכתי בשקט לאוטובוס. באותה תקופה, אמא של בעלי גרה במושב יוקרתי ליד תל אביב, בבית גדול ומרשים. בעלה היה מנהל גדול במשרד ממשלתי, כך שרבקה חיה טוב הרבה שנים, גם אחרי שהוא נפטר. באותו יום אלון תפס אותי ובא איתי. לפחות עם בעלי היה לי מזל הוא לא מקשיב לאמא שלו בעיניים עצומות, אבל מכבד זקנים. הוא ניסה להסביר שזה פשוט האופי של אימו, ושלא אקח ללב.
אחרי שהתחתנו, התחלנו לחסוך לדירה משלנו. אלון עבד כמו משוגע, לא היה בבית חצי שנה. לקח לנו כמה שנים, אבל קנינו דירה, ושיפצנו אותה. רבקה לא הייתה ביקרה הרבה, אבל היא כן הספיקה להגיד לכל העולם ולבעלה שאני מונעת מאלון לעזור לה. מה זה “לא נותנת”? סתם שטויות.
רבקה רצתה לעבור לתל אביב, אבל הכסף מהמכירה של הבית במושב לא הספיק. היא הציעה שנעזור לה, והבטיחה שהדירה תעבור לנכד שלנו, הבן שלנו. אבל כשישבנו אצל עורך דין, פתאום אמרה שצריך להשאיר את הדירה על שמה “החברה סיפרה לי שבסוף סבתות נשארות בלי בית”. אחר כך החליטה שהיא תוריש את הדירה לזה שידאג לה בזקנה. רבקה רצתה להיות בעלת הבית, מלכת הבלוק! אמרה שננסה לעבוד עליה ולהשאיר אותה בלי כלום.
עברו כמעט עשרים שנה מאז. כל המשרד המשפטי שמע את הצעקות שלה, ואנחנו יצאנו משם כמו שני חתולים שנכנסו לחדר של כלבים. החלטנו להוריד ממנה את העניין. רבקה עברה ל”חור” דירתה מיד, ולא נתנה שנעשה שום שיפוץ. גרה שם חודש, ואז התחילה להתלונן שהכל ישן, מתפרק, מזעזע. כמובן, אני הייתי אשמה: אני מצאתי לה דירה גרועה ורק רוצה להפיל עליה.
רבקה אוהבת את הילדים של בת דוד שלה, אבל לא סופרת את הנכד הפרטי שלה. היא אפילו עשתה קטע שהיא לא זוכרת לו את יום ההולדת! ואז לפני כמה שנים, חמותי החלה להיות חולה יותר. היא עלתה במשקל ולא יכולה לזוז. הבאתי לה אוכל בריא מהמרפאה, רבקה קיללה וסירבה לאכול: “רק בת דודה שלי יודעת להאכיל אותי טוב, את מרעיבה אותי!”
בשנה שעברה בעלי התחיל להתחנן שניקח אותה אלינו. לדבריו, אמא הבינה סוף סוף ושצריך להקשיב לרופא.
טוב הסכמתי, אבל בתנאי: המטבח הוא שלי ורק שלי, אני מחליטה מה אוכלים, ואין כניסה לבני הדודים.
רבקה התעצבנה, לא רצתה לבוא היא חשבה שהיא מגיעה כדי לנהל אותנו! אבל אצלנו יש רק בעלת בית אחת. כלומר, אני! הייתי צריכה כל יום לבקר אצלה, לנקות, לבשל, אפילו להישאר לישון לפעמים. והבת דודה האהובה שלה התקשרה פעם בשבועיים רק לשאול מה שלומה.
רבקה התלוננה בטלפון שאני מרעיבה אותה: לא נותנת לה ממתקים, לא נותנת לה בורקסים. ביקשה שאביא לה עוגות. בת דודה, כמובן, דוחה כל ביקור “אין לי זמן, אני עסוקה”. גם כשגרה שלושה רחובות יותר קרוב ממני. היא מגיעה פעם בחודש עם סודה מתוקה, אני נמסה לה כל יום.
יום אחד, רבקה התקשרה לבת דודה שלה והתלוננה שנעלם לה השרשרת והמגן דוד. היא טענה ששתינו היינו אצלה באותו יום אבל הייתה בטוחה שאני לקחתי.
בלי לדבר, הנחתי את האוכל על השולחן שלה, והוצאתי את השרשרת והמגן דוד שנפלו מאחורי השידה. בבית, סיפרתי הכל לאלון, והחלטנו: אני לא הולכת לשם יותר. הצעתי שנשלח אותה לבית אבות במושב הסמוך. אלון, בסוף, הסכים.
