ככה זה קורה לפעמים
דניאלה ושלמה חיכו מאוד לבואו של הילד שלהם, אדם. אבל ההיריון היה קשה, ואדם נולד פג. הוא שכב באינקובטור זמן רב. מערכות רבות בגוף שלו לא התפתחו כמו שצריך. היה צריך הנשמה מלאכותית. שתי ניתוחים. ניתוק רשתית. פעמיים נתנו להורים להיפרד מהתינוק, אבל אדם לָחַם ושרד.
עם הזמן התברר שהוא כמעט לא רואה וכמעט לא שומע. ההתפתחות הפיזית השתפרה לאט אדם ישב, החזיק צעצוע, ולבסוף התחיל ללכת ליד הרהיטים. אבל התפתחות קוגניטיבית לא התקדמה כלל.
בהתחלה עוד הייתה תקווה, שניהם התאמצו ככל יכלתם, עד ששלמה נעלם בשקט לחייו, ודניאלה נשארה לבד להילחם. היא מצאה עבור אדם קצבת ניתוח ומעבר לכמות סיוע, ובגיל שלוש וחצי התקינו לו שתלי שמיעה. עכשיו הוא כאילו שומע, אבל התפתחות לא באה. טיפולים אצל קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, פסיכולוגים, מורים לתקשורת שום שינוי. דניאלה הגיעה איתו אליי כמה פעמים.
הצעתי לנסות עוד שיטה ועוד שיטה. דניאלה ניסתה הכול. לא היה שום פרי. רוב הזמן אדם ישב בשקט בלול שלו, מסובב איזו חתיכת פלסטיק או דופק בה ברצפה. לפעמים נשך את היד שלו. מדי פעם ילל על טון אחד, לפעמים בטון משתנה. היא טענה שאדם מזהה אותה, קורא לה בצליל מיוחד ואוהב שמגרדים לו את הגב ואת הרגליים.
לבסוף, פסיכיאטר ותיק אמר לה: “איזה אבחון נוסף כבר נשאר כאן? זהו צמח מהלך. קבלי החלטה או למסור אותו למסגרת מתאימה, או להמשיך לטפל בו בעצמך. אין טעם לצפות להתקדמות גדולה, ולא כדאי גם לקבור את חייך ליד הלול.״ זה היה האדם הראשון שדיבר איתה בבהירות.
דניאלה העבירה את אדם לגן טיפולי וחזרה לעבוד. לאחר פרק זמן קנתה לעצמה אופנוע חלום ישן שתמיד רצתה. אחר הצהריים ובסופי שבוע רכבה עם חברים ברחבי תל אביב, פרדס חנה וההרים, נהנית מרעש המנוע שמנקה את הלב מכל דאגה. שלמה שילם מזונות את כולם השקיעה במטפלות שיעזרו לה בזמנים שחפצה לנוח. אדם לא היה דורשני בטיפול אם מתרגלים ליללותיו. ואז, אחד מרוכבי האופנוע שהיה חברהּ, גלעד, פנה אליה: “דעי לך, יש בך משהו טרגי-מסקרן, אני מתאהב”
“בא, אראה לך משהו,” השיבה.
הוא חייך, בטוח שהיא מזמינה אותו אליה. היא הובילה אותו אל אדם, שבדיוק באותו רגע ילל ונאנק בקול ייחודי, אולי הכיר את אמו או חש בזר. “וואו, איזה קטע” פלט גלעד.
“מה חשבת שיהיה?” ענתה דניאלה בשקט.
זמן מה אחר כך עבר גלעד לגור אצלה. הם המשיכו לרכב יחד בהרמוניה, אבל קבעו שגלעד לא נוגע כלל באדם וזה התאים לשניהם. כעבור תקופה אמר: “אולי נעשה ילד יחד?”
“ואם שוב יקרה כזה? תוכל להתמודד?” שאלה. גלעד שתק כמעט שנה, ואז התעקש: “בכל זאת, אני רוצה בן או בת שנחלום יחד”.
נולד עמיחי. ילד בריא לחלוטין, ברוך השם. גלעד שאל: “אולי עכשיו, כשיש לנו ‘ילד רגיל’, אפשר להעביר את אדם למוסד?” דניאלה ענתה מיד: “אתה תלך לפניו!” גלעד מיד נרגע: “סתם חשבתי…” עמיחי ראה את אדם לראשונה כשהיה בן תשעה חודשים ונמשך אליו מיד.
גלעד התרעם: “אל תתני לו להתקרב מסוכן!” אבל דניאלה הרשתה לעמיחי לזחול ליד אדם. כשהיה לידו, אדם שתק לפעמים נדמה שחיכה לו. עמיחי הביא לו צעצועים, הראה לו משחקים, סידר והדק לו את האצבעות כדי שיתפוס לבד.
פעם גלעד חלה, נשאר בבית. ראה את עמיחי מדדה בבית וקורא לאחיו, ואדם הולך בעקבותיו (למרות שתמיד ישב פאסיבי בפינה). גלעד התעצבן: “רחיקי את הילד שלי מהאח שלך או שתשמרי עליהם כל הזמן.” דניאלה הצביעה לו על הדלת.
הוא פחד, הם התפייסו. דניאלה התייעצה איתי: “הוא כמו בלוק אבל אני אוהבת אותו, נורא, נכון?”
“זה נורמלי לאהוב ילד גם עם קושי,” השבתי.
“רגע, דיברתי על גלעד,” צחקה. “ואדם? האם מסוכן לעמיחי?”
עניתי שלפי התרשמותי, עמיחי מוביל את הקשר, אבל תמיד צריך השגחה. ההחלטה נשארה בידיה.
בגיל שנה וחצי עמיחי לימד את אדם להשחיל טבעות. דיבר כבר במשפטים, שר שירים ופנטומימות “יש לנו גאון בבית?” שאלה דניאלה בספקנות. “גלעד ביקש לשאול אצל החברים בגיל הזה הילדים עוד לא מדברים.”
“אולי, בזכות אדם,” אמרתי. “לא לכל ילד יש הזדמנות להיות מחולל התפתחות של מישהו אחר מגיל כל כך צעיר.”
“אה! אז אגיד את זה ל’בלוק’ שלי בבית.”
כך התנהלה המשפחה: אדם צמח מהלך, גלעד עֵנֶף יבש, דניאלה על האופנוע, וילד פלא אחד. כשעמיחי נגמל מהמוצץ, השקיע כחצי שנה ללמד את אדם להשתמש בסיר, לאכול, לשתות מכוס, להתלבש ולהתפשט בעצמו כי דניאלה בקשה את זה ממנו.
בגיל שלוש וחצי, עמיחי שאל בפשטות: “מה יש לאדם?”
“קודם כל, הוא לא רואה.”
“בטוח שכן רק גרוע. דברים מסוימים הוא מצליח לראות, יותר טוב באור חזק מעל הכיור באמבטיה זה הכי טוב לו.”
רופא עיניים הופתע לשמוע הסבר כזה מילד בן שלוש, ושלח את אדם לבדיקה ואכן הרכיבו לו משקפיים מיוחדים וטיפול נוסף.
בגן, עמיחי לא הסתדר: “הוא כבר צריך לכיתה א’ הוא חכם מכולם, אין לנו מה לעשות איתו כאן!” נזפה הגננת.
אני התעקשתי שלא ילמד מוקדם מדי שיישאר עוד שנה בגן, ילמד חוגים וימשיך ללוות את אדם. באופן מפתיע, גלעד הסכים: “שימשיך להשתעשע את שמעת שהוא כבר כמעט לא מילל שנה שלמה?”
חצי שנה לאחר מכן, אדם אמר: “אמא, אבא, עמיחי, מים, רוצה, מיאו.” שניהם הלכו יחד לבית הספר עמיחי דאג מאוד לאדם: “הוא יסתדר בלי שאני איתו? יש שם אנשים טובים? יבינו אותו?”
עד היום, כשהם בכיתה ה’, קודם עושים יחד שיעורי בית עם אדם אחר כך עמיחי עושה את שלו.
אדם מדבר במשפטים פשוטים, יודע לקרוא ולהשתמש במחשב, אוהב לבשל ולעזור בבית (עמיחי או דניאלה מדריכים אותו), אוהב לשבת בגינה ולהאזין, להריח, להרגיש את העולם. מכיר את כל השכנים, תמיד אומר שלום. אוהב ליצור מפלסטלינה, לבנות ולהרכיב משחקי הרכבה.
אבל הכי בעולם הוא אוהב, כשהמשפחה כולה יוצאת לסיבוב אופנועים בטבע הוא עם אמא, ועמיחי עם גלעד, וכולם שרים וצועקים באוויר החופשי.
החיים לא תמיד צפויים או קלים. כל אחד מוצא גם בדרך הכי לא רגילה משמעות, אהבה וחוזק דווקא מהמקומות שלא ציפינו. לפעמים, ילד “שונה” מעניק דווקא למשפחתו את המתנה היפה והמרפאה ביותר.
