יומן אישי, יום שני
אבא שלי תמיד היה מכבס את הגרביים שלו בעצמו. הוא התייחס אליהן בצורה מאוד פרטית, ואפילו היה מתבייש אם אמא הייתה מתעסקת בזה. לאבא תמיד היו גרביים ותחתונים נקיים ומסודרים זה היה חשוב בעיניו והוא דאג לכך בעצמו.
החיים שלי השתנו. בעלי, יונתן, לא העלה על דעתו לכבס את הגרביים שלו לבד. הוא בטוח שכל אחד יכול פשוט לזרוק אותם למכונת הכביסה, ושאחרי זה אפשר פשוט לתלות אותן לייבוש. הגרביים לא היו משהו אישי עבורו, אלא עוד חולצה או מגבת.
ובכל זאת, כך חיינו. עד שיום אחד אני לא שמתי לב וגיליתי שיונתן נשאר בלי גרביים נקיים. כמובן, הוא ראה בזה אשמתי.
היום כבר אף אחד לא טורח לתקן גרביים. הרבה יותר פשוט לקנות חדשות בשוק או בחנות. כשאני מוצאת כביסה עם חורים גדולים, הגרביים פשוט הולכות ישר לפח, אין מה לחפש דרכים לתקן. מתברר שכמות הגרביים השלמות אצלו הפכה להיות קטנה מאוד.
“תשמע,” אמרתי לו כשהתלונן, “אם הגרביים היו מגיעות לסל כביסה, הייתי מכבסת אותן. אני לא צריכה להסתובב בבית ולחפש בכל פינה. דברים מלוכלכים אמורים להגיע לסל כביסה!”
“את צריכה לדאוג שיהיו לי בגדים נקיים ומגוהצים,” השיב בטון ענייני.
פתאום הבנתי הגרביים שלו הן אחריות שלי. אף אחד לא ישב איתי והסביר לי איך תפקידים מתחלקים פה, פשוט זה התגלגל ככה. עכשיו, כשאני חושבת על זה, אולי הגיע הזמן לשיחה על גבולות וסדר בבית שלנו.
