Мיליונר ללא התרעה מוקדמת נסע לבית של אחת העובדות שלו… ומה שראה שם שינה את חייו לנצח.
…תמר לא הייתה בכלל אותה תמר הסופר-מסודרת והכמעט מושלמת שהוא ראה כל בוקר במשרד בתל אביב. השיער היה אסוף ככה-ככה, עיגולים כהים מתחת לעיניים, טי-שירט ענקית מהוהה, על הידיים תינוק צורח בטון שאפילו וייז לא היה מצליח להרגיע. מאחוריה, במסדרון הדחוס, חלפו עוד שני ילדים: ילד בערך בן שבע וילדה טיפה יותר גדולה, יחפים, בוהים באיש הזר בפחד.
תמר החווירה כשהכירה אותו.
“כבוד המנכ״ל, אמיר ברק?…” הקול שלה רעד. “אני… אפשר להסביר הכול.”
אמיר פתח את פיו כדי לשגר איזו הרצאה על אחריות ומשמעת, אבל המילים פשוט לא יצאו. בבית שרר ריח של תרופות ומרק עוף פשוט. בפינה, עלה רהיט ענתיקהמזרון ישן ולידו בלון חמצן.
“מיי אלה?” שאל קצרות, מצביע פנימה.
“אמא שלי,” ענתה תמר בשקט. “יש לה סרטן. שלב אחרון. אני לא מסוגלת להשאיר אותה לבד. ומטפלת…” היא כמעט חייכה בביטול, “במשכורת שלי אין סיכוי.”
אמיר שתק. בשבילו, מחלות נפתרות בבתי חולים פרטיים וילדים במוסדות עם פעילויות על, כאילו זה מובן מאליו. פתאום הוא הרגיש בוש מעט, חמוץ כזה בבטן.
“למה לא סיפרת?” ביקש לבסוף.
תמר משכה בכתפיה: “אתה אף פעם לא שאלת, אדון ברק. ואני פחדתי לאבד את העבודה.”
בדיוק אז בקע קול חלש מהחדר השני: “תמר…” קראה אמא שלה. תמר ניגשה מיד, מרגיעה את התינוק, ואמיר, בלי להבין ממש למה, הלך אחריה. על המיטה שכבה אישה מבוגרת, רזה כמעט שקופה, מנסה לחייך כשראתה אותו.
“זה הבוס שלי, אמא,” אמרה תמר. “הוא… בא.”
האמא הנהנה. “תודה שאתה נותן לבת שלי עבודה,” לחשה בקושי.
המשפט הזה פגע חזק יותר מכל ביקורת. אמיר פתאום קלטבשבילו תמר הייתה סתם עוד שורה באקסל, בשבילם היא עוגן אחרון.
הוא יצא החוצה, שאף עמוק מהחום התל אביבי, וכשחזר כבר היה אדם אחר.
“תמר,” אמר בשקט, “את לא מפוטרת. להפך. מהיום את מקבלת שכר מלא, גם אם לא תבואי. אני אדאג למטפלת ולאמא שלך לטיפול. ו…” הוא גמגם, “סליחה.”
תמר הסתכלה עליו כאילו התחיל לדבר ביפנית. ואז פשוט התחילה לבכות בקטנה, שקט, מכל הלב.
כשאמיר נכנס בחזרה למרצדס שלו, השכונה כבר לא נראתה לו זרה כמו קודם. לראשונה זה שנים, נסע לאט, ולא על חשבון רעיונות לעסקאות חדשות. סוף סוף הבין: כסף זה שליטה, אבל לב זה כל הסיפור. מאותו היום, כל האימפריה שלו החלה להשתנות בהתחלה לאט… ואז, לתמיד.
