נועה בקושי זכרה את ההורים שלה. כשהאמא שלה נפטרה, אביה לא רצה להישאר לבד עם ילדה קטנה בידיים. הוא הביא את נועה לבית של סבתא שלה, השאיר את הילדה מתחת לשער ונסע לדרכו. סבתא של נועה הייתה באותו רגע בגינה, ושמעה רק את הרעש של האוטו.
“מי הביאו אליי הביתה עכשיו?”, חשבה לעצמה והלכה לבדוק.
כשהיא יצאה החוצה, סבתא של נועה ראתה את נכדתה עומדת בשקט, כמו עץ שנטוע באמצע המדבר.
“איזה שטות! לפחות היה אומר לי מראש!” לקחה הסבתא את ידה של נועה והובילה אותה פנימה. בערב חזר הסבא הביתה.
מה זה? דוד השאיר אותה כאן?
כן, הוא הביא אותה. השאיר את הילדה מחוץ לגדר ונסע משם. איזו מין תקופה הגיעו אלינו?
הם רטנו יחד זמן מה, ואז עלו לישון. הזמן גלש כמו דבש מחומם. סבא וסבתא השקיעו את כל הלב והנשמה בנכדתם האהובה.
הם לימדו את נועה להתנהג בכבוד, להיות מארחת טובה, ולראות את האנשים דרך הלב. נועה גדלה והפכה ליד ימין של הסבים. הם לא יכלו להפסיק להתרגש כמו שתי טיפות מים, דומה לאמא שלה. גם האמא פעם עזרה להוריה, עד שהלכה לעולמה. הזיכרון ממנה היה החום היחיד בבדידותם. נועה כבר סיימה תיכון.
יום אחד, סבא פתח בשיחת לילה:
“הנכדה שלנו חכמה ונבונה. הלוואי שהיינו יכולים לשלוח אותה ללמוד בעיר.”
נכון. היום הזמנים כאלה, בלי לימודים אי אפשר ללכת לשום מקום.
סבא וסבתא הוציאו את השקל האחרון מחסכונותיהם ושלחו את נועה ללמוד בירושלים. נועה סיימה בהצטיינות את החוג לכלכלה, וחזרה בסופו של דבר אל המושב שבו גדלה.
חיי העיר לא קסמו לה. סבה וסבתה היו מאושרים עד אין קץ לא יישארו לבד בזקנה. נועה החליטה לפתח את המקום. היא פנתה לחקלאות, לקחה הלוואה מהבנק, קנתה אדמה, והתחילה להעסיק עובדים. לאחר מכן בנתה לול, רכשה בקר והרבה חלומות. אבל הידיים העובדות לא הספיקו, לכן פרסמה מודעה בעיתון המושבי והבטיחה משכורת טובה ודירה.
הגיע אדם מוזנח, זקנו פרוע ועיניו כמו שיך שדה. סימני חיים קשים היו על פניו. הוא בא לנועה ואמר שהוא אביה.
הוא לא ביקש ממנה דבר. בתוך ליבו ידע אחרי עשרים שנה אין לו זכות. ביקש רק להיות קרוב אליה. נשאר לו לב לבד, אולי יוכל לחמם את הבית ולעזור בדרכו. נועה סלחה לו, אבל רק כעבור כמה חודשים. מאז הוא חי אצלה, מסייע בכל, כל יום פוחד להישאר שנית לבד במדבר האנושי.
האם לדעתכם נועה עשתה נכון כשסלחה לאביה?
