אני ובת זוגתי ביחד כבר 12 שנה לא רע בשביל סיפור משפחתי, נכון? בהתחלה הכל היה מדהים, עבדתי קשה, אשתי טיפלה בבית, ילדה לי שני ילדים מקסימים בת בשם יערה ובן בשם גל.
לאחרונה קיבלתי קידום בעבודה, וההכנסה המשפחתית עלתה באופן משמעותי. היה נראה שעם כל זה, אפשר פשוט ליהנות מהחיים ולשכוח מצרות. אבל הצרות התחילו בדיוק מהמקום שלא ציפיתי לו. פתאום אשתי התמכרה לסדרות טלוויזיה כל סוג אפשרי: מהדרמות הישראליות ועד לטלנובלות אמריקאיות, ואפילו אסייתיות (ועכשיו המילה הזאת כבר לא זרה לי).
בהתחלה לא הפריע לי שיהיה לאשתך איך לנוח. אבל לאט לאט, כל סדרה חדשה גזלה לה עוד את תשומת הלב, עד שכמעט חדלה לגמרי לטפל בבית או לבשל. כל פעם שאני רומז על זה, היא אומרת שאפשר פשוט להזמין אוכל מוכן, “אם יש לנו כסף.” נכון שיש, אבל אי אפשר שהילדים יאכלו על טייק אווי כל יום
בנוסף, שמתי לב שזה משפיע גם על הבריאות שלה. היא כמעט לא יוצאת מהמסך, כל היום מנשנשת משהו, ואפילו עלתה במשקל. ניסיתי להציע לה ללכת יחד לחדר כושר או לבריכה, אבל תמיד אותה תשובה: “אני עייפה.” ממה, אני שואל את עצמי?
פעם, כדי לעורר בה בושה, הבאתי עוזרת בית שתעשה קצת סדר. בתגובה לזה, היא פשוט הפסיקה לחלוטין להשתדל. אפילו לילדים בקושי יש לה זמן, כי המסך תמיד חשוב יותר.
חזרתי לא פעם מוקדם מהעבודה כדי להפעיל מכונת כביסה או לשבת עם הילדים על שיעורי בית. החמות שלי, שתמיד חשבה שאני לא ראוי לבתה, נמצאת רק בצד שלה כך שאני לא יכול לצפות לעזרה גם מכיוונה.
אני כבר שוקל גירושין. הכי כואב לי בשביל הילדים הם אלה שסובלים באמת. לא יודע מה לעשות ואם בכלל יש מוצא מהמצב.
מה שהבנתי מכל זה הוא שאהבה לא מספיק צריך גם שותפות ועשייה הדדית ביום יום. הלוואי ואשתי הייתה זוכרת את הימים שבהם האכפתיות ניצחה את המסך.
