כך אני בעצם לא זוכרת את אבא שלי. כל מה שאני יודעת עליו זה מתוך הסיפורים של אימא שלי. היא תמיד אמרה שלפני שאני הגעתי, הכל היה בסדר. אבא שלי תמך בה ועזר לה, אבל הוא חי איתנו פחות משנה. מיד כשנולדתי, הוא נעלם. בתקופה ההיא לא היו טלפונים ניידים, כך שאימא שלי לא ידעה איפה לחפש אותו. גם במקום העבודה לא ידעו איפה הוא. זאת הייתה תקופה מאוד קשה לאימא שלי.
היא מצאה עבודה במהירות. בגלל שלא היה לה עם מי להשאיר אותי, היא לקחה אותי איתה לכל מקום. אני זוכרת היטב כמה קר היה בחדר שבו עבדה אימא שלי. לכן הייתי חולה לעיתים קרובות. מאוחר יותר התחלתי ללכת לגן ילדים, ובינתיים אימא מצאה עבודה אחרת כמנקה.
לא היו לנו מספיק שקלים, אבל ראיתי כמה אימא שלי מתאמצת ועובדת קשה. היא עשתה הכל בשבילי. אחרי המעשה של אבא שלי, היא החליטה לחיות בשבילי. סיימתי בית ספר ואוניברסיטה. מצאתי עבודה, ועכשיו אני עוזרת לאימא שלי. אני עושה הכל כדי שהיא תהיה פחות מודאגת. בכל השנים האלה לא שמענו שום דבר מאבא שלי. הוא אף פעם לא שאל אותי על החיים שלי.
יום אחד שמעתי דפיקה בדלת. אימא הלכה לפתוח, ושמעתי קול של גבר. יצאתי וראיתי איש מבוגר עם מקל. אימא פנתה אלי ואמרה לי שזה אבא שלי.
הוא בכה וביקש סליחה. אמר שהיה צעיר וטיפש. פחד מהאחריות. כל הזמן הזה, אבא שלי גר בתל אביב עם משפחה אחרת ועם בת קצת יותר צעירה ממני. אבל אחר כך התחיל לשתות, ואשתו השנייה זרקה אותו מביתם. עכשיו, כשהוא זקן, אף אחד לא רוצה אותו. הבת שלו לא הסכימה שיחזור הביתה. התקווה האחרונה שלו היא אני ואימא שלי. ואני לא יודעת מה לעשות.
מצד אחד, הוא אבא שלי, חיכיתי לו כל כך הרבה שנים. מצד שני, הוא עזב אותנו והופיע רק כשהיה צריך עזרה. אני הכי מצטערת בשביל אימא שלי, לא רוצה שהיא תדאג. היא השקיעה כל־כך הרבה כוח ובריאות כדי ללמוד לחיות לבד, ופתאום הוא הופיע. אמרתי לו שאני צריכה זמן לחשוב על זה. ואימא שלי שותקת, אמרה שרק אני צריכה להחליט.
