שמי הוא נועם, אני נשוי ויש לנו בת נהדרת בשם יהל. באחד מימי הסתיו, בזמן שהסתובבתי עם יהל בפארק רמת אביב, קיבלתי שיחת טלפון חשובה מחבר טוב שלי, מה שגרם לי להסיח את דעתי ממנה לרגע קצר. ברגע הזה, יהל הקטנה מעדה ונפלה בטעות לתוך בריכת נוי קרה. נבהלתי לגמרי, ומיהרתי לרוץ אליה, אך עוד לפני שהספקתי לזוז, אישה מחוסרת בית שישבה על ספסל סמוך קפצה ללא היסוס למים והצילה את בתי.
ההכרת התודה שחשתי הייתה עצומה ולא הצלחתי למצוא את המילים להודות לה. הצלחתי לשכנע אותה להצטרף אליי ויהל הביתה, שם היא הציגה את עצמה בשם דינה. אני יודע שלעולם לא אוכל לגמול לה באמת על שהצילה את הילדה שלי.
לאחר שחזרנו הביתה, הרתחתי לה תה חם והצעתי לה בגדים יבשים להחלפה. דינה סיפרה לי את סיפורה העצוב. לדבריה, בעבר הייתה לה בת משלה, אך זו רימתה אותה והשאירה אותה חסרת כל. דינה רכשה יחד עם בתה שני דירות בתל אביב אחת לעצמה ואחת למשפחת הבת. אך בתה ניצלה אותה, ברחה עם בעלה, גזלה את כל החסכונות, והשאירה את דינה לשרוד ברחובות העיר ולאסוף בקבוקים סמוך לצינור חימום בפארק.
היה לי קשה להבין איך בת יכולה לנהוג כך באמא שלה. לא הייתי מסוגל לראות את דינה חוזרת לישון ברחוב, והצעתי לה להישאר איתנו. כשבעלי, אופיר, חזר הביתה, סיפרתי לו הכל. הוא העיר לי ברוך על חוסר תשומת הלב לרגע, אך גם היה אסיר תודה לדינה על שהצילה את יהל. אופיר הזמין אותה גם הוא להישאר, אך דינה היססה, לא רצתה להכביד עלינו. במקום זאת, עזרנו לה למצוא עבודה בצהרון בקרבת מקום, ואף מצאנו לה מקום במעון לקשישים בגבעתיים, מטופח ומלא שמחה. אנחנו מבקרים אותה לעיתים קרובות, ונדמה שהיא סוף סוף שלווה ומרוצה.
מבחינתנו, דינה הפכה לסבתא אהובה עבור יהל, ולנו יש הזדמנות לגמול לאדם שהציל את האוצר היקר שלנו. למדתי שברגעי מבחן, חסד אנושי וחמלה גוברים על כל כאב או בגידה, ושהכרת תודה אמיתית נמדדת במעשים, לא במילים.
