המסע שלנו החל לפני יותר מחמש עשרה שנה, כשאני ורעייתי התחתנו. בהתחלה גרנו אצל החמות שלי, ועבדנו יחד במפעל. מאוחר יותר עברנו לדירה שכורה, והחיים נראו טובים. ראיתי את הפוטנציאל בקריירה של אשתי, ועודדתי אותה ללמוד לימודים אקדמיים, בזמן שאני טיפלתי במשימות הבית ותמכתי בה. כתבתי לה עבודות, דוחות ומאמרים, כדי שתוכל לסיים את הלימודים ולקבל קידום בעבודה שלה. למרות שההשכלה שלי לא הובילה אותי לקריירה מצליחה, מצאתי נחמה באושר של המשפחה שלנו.
כאשר בננו גדל, נולדה לנו בת בשם תמר. אחרי תקופה קצרה, חזרתי לעבודה שלי, אך הילדים שלנו סבלו ממערכת חיסונית חלשה ונזקקו לטיפולים ולטיפול צמוד ממני. עם זאת, שמרתי על גישה חיובית והייתי אסיר תודה לאהבה והשלווה בביתנו. נחישותה של אשתי בעבודתה גברה, וביחד הצלחנו לרכוש דירה מרווחת לילדים, שהיו מאושרים לקבל חדרים משלהם. אבל ההיעדרות התכופה של רעייתי מהבית החלה להדאיג אותי.
יום אחד שמעתי מחברה לשעבר של אשתי, שמצאה את עצמה במצב דומה, על הרומן של אשתי. פניתי ישירות לאישה מעבודתה וביקשתי ממנה שתשחרר את משפחתי. היא השפילה אותי מול כולם ולא הראתה שום חרטה על מעשיה. כשהגעתי אל אשתי, היא הודתה בבגידה והצהירה שהיא רוצה להתגרש, וטענה שנמאס לה מהחיים הכפולים.
היא שכרה את מיטב עורכי הדין ונטשה אותנו אני והילדים בלי כלום, בלי לדאוג לתנאים שלנו או לביטחון הכלכלי. אשתי לשעבר נטשה אותנו בעבור הקשר החדש שלה ואני לא יכולתי להתמודד עם זה. רק בזכות התמיכה של הוריי הצלחתי לרכוש דירה קטנה ולמצוא עבודה כדי לפרנס את המשפחה. החיים התחילו להשתפר בהדרגה.
שנה לאחר מכן, אשתי לשעבר פנתה אליי בבקשת עזרה לאחר שפוטרה מעבודתה והקשר שלה נגמר בעקבות תאונה שעברה. היא מעולם לא ביקשה סליחה על הבגידה, ואף התנהגה בגאווה. למרות תחינותיה, סירבתי לעזור לה. היא השאירה אותנו ללא פרנסה, בטחון או תשומת לב, ולוקחת מאיתנו הכל. עכשיו הגיע הזמן שאני אדאג קודם כל לילדיי ולעצמי, כמו שהיא דאגה רק לעצמה בעבר.
