אני בן חמישים וחמש, ולפני חודשיים אשתי ביקשה להתגרש. היא הסבירה שזה בגלל שהיא רוצה להרגיש שוב חיה. זה נאמר לי ערב אחד רגיל, ישבנו יחד במטבח, הקפה התקרר ולאחר החלון התרנגול קרקר, כמו בכל בוקר במושב.
זו אשתי השנייה. חמש עשרה שנים היינו יחד. אין לי ילדים ביולוגיים, זה עניין רפואי, והיא נכנסה לחיי עם הילדים שלה מנישואיה הראשונים. גידלתי אותם כמו אבא, בלי להבדיל כלל הענקתי להם חינוך, בית, אוכל ועצה. היום הם גרים בתל אביב, הפכו למבוגרים בעצמם. אנחנו נשארנו במושב בבית קטן אך מטופח, גינה, תרנגולות, כלבים, שקט והרגלים פשוטים. תמיד האמנתי ששלווה מספיקה.
החיים שלנו היו פשוטים; היינו אוכלים ארוחת בוקר יחד, יוצאים לעבודה, חוזרים לארוחת ערב מול הטלוויזיה, והולכים לישון מוקדם. בשבתות קפצנו לעיר לסידורים או בזמני חגים לבקר משפחה או חברים. אף פעם לא בגדתי בה; מעולם לא השפלתי אותה. הייתי מהגברים של פעם קם בחושך לעבודה, ממלא אחר החובות שלי ומאמין שכך מראים אהבה.
בחודשים האחרונים הרגשתי שהיא משתנה. התחילה לומר שהחיים במושב סוגרים עליה, שמשעמם לה, שהיא רוצה לעבור לעיר להרגיש תנועה, לראות אנשים, להכיר קצב אחר. הייתי משיב תמיד שיש לנו כאן הכול: בית משלנו בלי משכנתא, אוויר נקי, שלווה שבקושי מוצאים. התווכחנו לא פעם. היא לא ויתרה. אני התבצרתי. רציתי שנשאר. היא רצתה לעזוב.
יום אחד היא הפסיקה להתווכח לחלוטין. הביטה בעיניי ואמרה: אני לא רוצה לריב יותר, אני רוצה לעזוב. אני מוכרחה לחוות משהו חדש לפני שאני מזדקנת באמת.
שאלתי אותה אם יש לה מישהו אחר. היא נשבעה שלא. אמרה שהיא לא הולכת אל מישהו, היא הולכת אל עצמה אל הרצון לחיות, לחזור להרגיש, להתחיל משהו בעיר.
באותו לילה עוד ישנו באותו מיטה, אבל כבר היינו זרים. למחרת היא ארזה מעט בגדים, כמה תמונות וזיכרונות, ויצאה. לא היו צעקות, לא דרמות. עמדתי בשער, ידי רועדות וגרון חנוק, וצפיתי באוטובוס מתרחק.
היום הבית מרגיש ענק. אני עדיין במושב, כמו שתמיד רציתי אבל כבר בלעדיה. קם מוקדם, מכין קפה רק לעצמי, ומדבר עם הכלבים. לפעמים אני חושב איפה טעיתי אם לא הקשבתי לה בכלל, אם לא הסכמתי להתפשר, אם טעיתי כשחשבתי שאהבה היא פשוט להישאר ולעשות את מה שצריך.
למה זה קרה לי? בגלל שניסיתי להיות איש טוב?
