הכול היה נראה בסדר. לפי האולטרסאונד, הילדה הייתה בריאה לגמרי. אבל הלידה הייתה קשה מאוד. נולדה בת, אבל עם בעיות רציניות. כל כך חמורות עד שהרופאים ניסו לשכנע אותי לוותר עליה.
הילדה שכבה באינקובטור. כשהאישה שלי באה לבקר, הרופא אמר לה שיש סיכוי שהתינוקת לא תשרוד, ואם כן היא תהיה עול כבד. היא חשבה הרבה והגיעה למסקנה שטוב יותר לעזוב אותה, כדי שלא תהרוס לנו את החיים. לא הגבתי, הייתי שבור.
אבל רגע לפני ששוחררתי, הצהרתי שלא אעזוב את בתי. אשתי ארזה ועזבה אותי. חזרתי עם הילדה לדירה ריקה. נשארתי רק שנינו. החלטתי להילחם בשביל הבת שלי. רצתי בין בתי חולים לרופאים, לא פסחתי על שום סיכוי. זה השתלם.
קיבלתי תמיכה מהמון אימהות שהיה להן גם כן ילדים חולים. יום אחד פגשתי גבר בבית החולים. הוא סיפר לי על עצמו אשתו עזבה אותו בשביל מאהב צעיר, לא היו להם ילדים, אז הוא בילה את ימיו לבדו.
הוא הביט על הבת שלי בעיניים כל כך רכות, שזה ממש ריגש אותי. הוא עזר לי בעצות, בקשרים, וגם בכסף. התקרבנו מאוד, עד שלבסוף לא רצינו להיפרד יותר. התחתנו.
היום הבת שלי כמעט בריאה לגמרי. ויש לנו עוד ילד במשפחה: בן קטן.
