הבן שלי התחתן ממש לאחרונה. כמובן, לפני כן, הוא הביא את חברתו אלינו כמה פעמים להכיר אותה, ומאוד חיבבנו אותה. בחורה מנומסת, צנועה, יפה וחכמה. שמחנו בשביל הבן שלנו, והתכוננו כמשפחה לחגיגת החתונה שלהם.
לחתונה, כלתי עיצבה את שיערה כך שאוזניה היו גלויים לעין. היא נראתה נהדר, ולא שמתי לב לשום דבר יוצא דופן. אך מתישהו, הבחנתי בנקודת חן על האוזן הימנית שלה בול כמו זו של בתי שהלכה לי לאיבוד. מיד נכנס בי פחד, והייתי חייב לבדוק את החשדות שלי.
“יקירתי, סליחה על הישירות, אבל את במקרה מאומצת?”
“לא, למה אתה שואל?” ענתה, ואז קמה לרקוד עם בני.
אמא שלה, שישבה לצידה, שמעה אותנו ושידרה עם הראש לאחת הנוכחות לאשר את דברי. כבר לא היה טעם להסתיר. הוריה הודו שהם אימצו אותה כשהייתה תינוקת.
הם סיפרו שפעם, בנסיעה באחד מערי המרכז בארץ, פגשו ילדה קטנה עומדת על שפת המדרכה ובוכה. בלי לחשוב פעמיים, לקחו אותה אליהם. בעצמם, ניסו להביא ילדים לעולם במשך חמש עשרה שנה אך ללא הצלחה. מתוך צורך להרגיע את הכאב, הם אימצו אותה ומעולם לא סיפרו על כך לאיש.
אותה שנה בדיוק אז איבדתי את בתי. הייתי בדרך לשוק, הסתובבתי רק לדקה, ובצפיפות של תל אביב ילדה קטנה נעלמה כגרגר חול בים. חיפשתי שעות, ימים, חודשים עד שלא נותרה בי תקווה עוד.
ועכשיו, בני עמד להינשא לה. לילדה שלי, שאיבדתי וכה ייחלתי לה. איזה פלא! מכל מיליוני האנשים בישראל הוא בחר דווקא בה.
לאחר מכן, החתונה כמעט בוטלה. הוריה המאמצים של הבחורה דאגו מאוד וציפו שמא בני הזוג לא יוכלו להקים בית יחד. אך הרגעתי אותם. אחרי שאיבדתי את בתי, ניסיתי להרגיע את עצמי ולמלא את החלל בלב: פניתי לבית ילדים ואימצתי ילד קטן. אם להיות כן, הוא בחר בי מתוך כל שראו אותו. בדרך הזו שיפרנו זה לזה את החיים.
כך, באותו ערב, התגלו סודותיהן של שתי אימהות שאהבו את ילדיהן עד כלות.
כשהאורחים שמעו את הסיפור, דיברו על כך ארוכות. כי הרי היה זה נס אמיתי.
אתם חושבים שזה היה מקרה או גורל?
