כל החברות שלי זוכות לאמהות שתמיד קופצות לעזור להן עם הילדים. אמא שלי, לעומתן, טוענת שטיפול בנכדה שלה הוא ‘בלתי אפשרי’ מבחינתה. היא חוזרת שוב ושוב על אותם דברים “זו הבת שלך, אני כבר גידלתי את שלי.” הבת שלי בת חמש ולומדת בגן. לפני שנתיים, עם סיום חופשת הלידה, נאלצתי לשוב לעבודתי אני גננת בגן קטן, ולכן כמעט ולא יוצאות לי חופשות. במצבים כאלה, כל כך הייתי רוצה שמישהו יוכל להחליף אותי ולתת יד.
לאמא שלי לא חסר זמן בעיקר בחורף, שאין לה בית קיץ לקחת אליו את עצמה. היא יושבת כל היום בבית, רואה תכניות בטלוויזיה, מדברת עם החברות בטלפון. כמעט ואין לה עיסוקים אחרים. בשבוע שעבר הייתי עם יעל לבדיקה אצל רופא עיניים וגיליתי שהיא זקוקה לטיפול בעיניים. התקשרתי לאמא וסיפרתי לה שעלינו לקחת את יעל לעשרה ימי טיפול במרפאה, ושנצטרך לאסוף אותה מהגן בסביבות אחת בצהריים כדי להגיע לשם בזמן. הכל קרוב הגן, המרפאה, הדירה של אמא שלי.
הבת שלי ילדה נהדרת ואמא יודעת את זה יעל לא בוכה, לא עושה רעש או בלאגן, אוכלת יפה כל מה שנותנים לה. ובכל זאת, לאמא קשה מאוד להתחבר אליה. יום אחד ממש הייתי זקוקה לעזרתה גם אני וגם בעלי היינו חייבים להיות בעבודה.
היה נהדר אם אמא שלי הייתה יכולה לבוא לעזור לנו כמה ימים, אבל היא לא רוצה. למזלנו, יש לנו משפחה קרובה שיכולה לעזור כשצריך. סבתא רבקה שלי גרה מעבר לכביש, והיא בכלל כבר לא יוצאת הרבה מהבית, אז היה נראה טבעי שהיא תוכל לשמור על יעל בזמן שאנחנו עובדים. ככה נוכל לחסוך טרחה, והכול יהיה נעים ופשוט; גם לא נצטרך להוציא שקלים מיותרים על בייביסיטר.
מאז שאמא יצאה לפנסיה, אני עוזרת לה כלכלית נותנת כסף בקביעות, משלמת בעצמי פעמיים בחודש עבור הדירה שלה. כשאני ובעלי הולכים לקניות, לוקחים את אמא והיא קונה בעצמה כל מה שצריך. בכל חג אני דואגת להפתיע אותה עם מתנות יפות ויקרות. עם הזמן, אמא שלי החלה לקבל כמובן מאליו את כל התמיכה הזו. מבחינתה, זה מובן שאעזור שהיא זכאית לזה כי אני הבת שלה. אבל אני ממש מתקשה להבין למה אני צריכה להרגיש ככה! הבת שלי היא האחריות שלי, לא עוד עול שמנסים להיפטר ממנו.
כנראה שסבתות בימינו מרגישות שאין להן שום חובה לעזור לילדים שלהן, ורובן בכל זאת עושות זאת מרצונן הטוב בלבד. האם זה הוגן? לפעמים זה כל כך כואב אני עושה הכול בשביל אמא שלי, והיא, מרוב שהתרגלה, כבר לא יודעת להעריך.
מכל זה למדתי: עזרה ותמיכה הן לא דבר שמובן מאליו הן ניתנות מרצון טוב וראוי להעריך אותן בכל פעם מחדש. הכרת תודה יוצרת מעגל של חמלה, ואולי יום אחד גם אני אוכל להעניק לבתי חיבוק גדול ותמיכה אמיתית, מבלי לחשוב مرتה אחת.
