כל החברות שלי זוכות לאמהות שמנהלות לילדים שלהן שמרטפות ביד רמה. אמא שלי, לעומת זאת, משוכנעת שטיפול בנכדה שלה זה משהו שדורש איכויות על-אנושיות. היא חוזרת על אותו משפט שוב ושוב “זו הילדה שלך. אני כבר גידלתי את שלי”. הבת שלי, יעלי, בת חמש, הולכת לגן בעיר רמת גן. לפני שנתיים, אחרי חופשת הלידה, הייתי חייבת לחזור לעבודה כמחנכת בבית ספר יסודי והנה, תוכניות החופשות שלי לא בדיוק חופפות את ימי הגן, ובטח שלא מאפשרות לי להישאר בבית מתי שצריך.
האמת? מלא זמן פנוי יש לי בחורף, כשאין בית קיץ לברוח אליו, ואני יודעת שגם אצל אמא שלי, סדר היום יחסית רגוע: הבית, פתיחת הטלוויזיה בעשר בבוקר, שיחת טלפון עם דבורה מהפלאפון, קפה, שוב טלוויזיה. זה כלום עבודה מבחינתה. בשבוע שעבר לקחתי את יעלי לרופא עיניים, והסתבר שצריכה סדרת טיפולים של עשרה ימים. דיברתי עם אמא שלי, הצגתי בפניה את הלו”ז: אוספים את יעלי מהגן ב-13:00 ולוקחים אותה למרפאה בבוקר. אמא, המרפאה, והגן שלושתם נמצאים במרחק של חמש דקות ברגל.
יעלי ילדה נהדרת, מדברת יפה, מסדרת אחריה, לא עושה רעש, אוכלת מה שנותנים לה (על חובזה, אולי, אפשר להתווכח). ולמרות כל זה, אמא לא מראה שום רצון לעזור. מתישהו, אני ובעלי ממש היינו צריכים עזרה כי שנינו היינו בעבודה, והיה מתבקש שאמא תיתן כתף אפילו לכמה ימים בודדים. אבל לא זה לא על הפרק, בשום צורה.
למזלנו, הדודה שלי גרה בבניין ליד, והיא בינתיים פנסיונרית שמעמידה פנים שהיא עסוקה (סטטוס קבוע של רוב הדודות). זה פתרון נוח, אין נסיעות, אין בייביסיטר בתשלום, ואני לא צריכה לריב עם עצמי כל בוקר.
מאז שאמא שלי יצאה לפנסיה, אני תכל’ס מממנת לה את החיים; משלמת לה שכר דירה פעמיים בחודש, דואגת לה כלכלית, ולפעמים גם סוחבת אותה איתנו לסופר (היא משלמת על הקניות בעצמה, כן?), ובכל חג נותנת לה מתנות שוות ממש, לא איזה מגבת עם כיתוב. מבחינתה, כל עזרה שלי זה “ברור מאליו”. הרי אני הבת, אז מגיע לה כל דבר ואם אני רוצה שהיא תעזור לי, זה ממש סיפור. כי הילדה רק שלי, לא שלה. הבעיה של יעלי זה שלי, לא שייך לבקשת עזרה.
אז מסתבר שלבנות דור הסבתות אין שום מחויבות ואם בכל זאת עוזרות, זה בגדר נס. זה הוגן? תגידו אתם. אני נשארת עם הלב כואב, מרגישה שאני נותנת אקסטרה מכל כיוון ואת ההוקרה… הלוואי.
