אני בת 38, וגרה כבר שנתיים עם גבר שהוא חמש שנים מעליי בגיל. קוראים לו עמרי, והוא היה נשוי פעם, יש לו שני ילדים ואקסית מובטלת שבכל ערב שולחת לו הודעה או שהיא צריכה עזרה, או שהיא מבקשת כסף.
אני? אף פעם לא התחתנתי ואין לי ילדים. בטח תגידו לי שאני לא מבינה מה זה ילדים ומשפחה. תאמינו לי, מבינה גם מבינה וגם יודעת שזה ממש לא נורמלי לגור עם אישה אחת, להיות “נשוי” לה, וכל הזמן לדהור לאישה מהעבר.
האקסית של עמרי עושה רושם שבא לה להחזיר אותו, או שאולי פשוט התרגלה שהוא פותר לה כל תקלה בבית. בכל יום היא מתקשרת, תמיד יש איזו דרמה, נזילה במקלחת, הילד עם שיעול, הדוד מתנדנד, ולפני שאני מספיקה להגיד “פסח שמח” עמרי כבר בדרך אליה אחרי העבודה, וחוזר הביתה רק מאוחר בלילה. אפילו ערב ראש השנה אנחנו לא מצליחים להעביר ביחד בלי שתהיה לה עוד “תאונת מקרר”. שוב טלפון, שוב הוא רץ, ואני שואלת את עצמי למה זה תמיד חייב להיות עמרי.
מצחיק, המשפחה שלו ענקית, החברים גרים כולם ביד אליהו וצפון תל אביב, והוא קם על הרגליים ברגע שהיא מחייגת. התשובה ברורה: היא עוד מקווה להחזיר לעצמה את הבעל שלי. נשבר לי מזה. מה אני אמורה לעשות לפרק את החבילה? לדבר איתו זה כבר לא עוזר, ניסיתי. כנראה שבינתיים עדיף שאשב לי עם קפה וחיוך עקום מול “ארץ נהדרת” ואחכה, עד שיעבור הגל של הדרמות. כי בינינו, בחיים בישראל, אפילו סדרה טורקית לא מתקרבת לסיפור שלי.
