אומרים שאנחנו אחראים לכל מה שקורה בחיינו, ושאנחנו אשמים בכך. איזו בחירה שנעשה ביום אחד, כך נחיה.
בחיי, עשיתי בחירה לא נכונה כשהחלטתי לקשור את גורלי לגבר שלא התייחס ברצינות. בצעירותי הייתי כל כך מאוהבת באורי, שלמרות שידעתי שהוא לא יציב, האמנתי שהוא ישתנה בשבילי. רציתי להאמין ולקוות. אבל האמת היא שבני אדם הם מה שהם. וכך, גם אחרי לידת בני, אורן, אורי לא שינה את דרכיו.
בכל חודש גיליתי עוד ועוד על הרפתקאותיו. סיפרו לי שכנים, חברים ואפילו קרובי משפחה. הרגשתי בושה, השפלה וכל העלבון יחד. סבלתי חמש שנים ואז נשברתי. התגרשתי. היה בזה משהו חיובי אורי לא היה קמצן. הוא השאיר לי את הדירה שלו בתמורה לכך שלא אתבע מזונות. אני ובני לא רצינו להישאר שם השכרנו את הדירה ועברנו לאמא שלי, שהייתה זקוקה לטיפול. כך חיינו.
השתמשתי בכסף מהשכירות עבור בני בגדים, בית ספר, חוגים וטיולים. ניסיתי להעניק לו ילדות ראויה. את הכסף שהרווחתי הפניתי לחשבונות, אוכל ותרופות לאמא שלי, ששכבה במיטה שנים רבות בעקבות מחלה. חשבתי שבני מעריך את הדאגה שלי אליו. היום אני בת 57, סובלת מסוכרת, מזריקה אינסולין ללא הפסקה, נלחמת בכל יום לשרוד עוד קצת.
בגלל המחלה אני לא יכולה לעבוד, ומי כבר יעסיק אותי עכשיו? גם פנסיה אין לי, כי כל השנים דילגתי בין עבודות ולא החזקתי בשום מקום יותר מדי זמן. ברוב הזמן עבדתי בשחור, רק כדי לשרוד. בקיצור, אני חיה רק מהשכירות של הדירה. לבני, אורן, יש כבר 31 והוא החליט לאחרונה להתחתן. הוא אמר שהוא ואשתו יגורו בדירה.
כשאמרתי לו שלא יהיו לי יותר כסף למחייה, ענה לי שזו הבעיה שלי. עכשיו באמת אינני יודעת מה לעשות. אין לי חסכונות, אני זקוקה לתרופות כל הזמן, צריכה לאכול וגם לשלם על החשמל והמים. מה אמור לקרות עכשיו? איך הבן שלי מסוגל להתנהג כך? ולמה הוא עושה לי את זה?
