לא האמנתי בחיים שהמשפחה שלי, הדם שלי, יהיו מה שיגרום לי לארוז מזוודה ולעשות עליה כפויה. אצלנו, היה ברור לי מהבית “הבן חייב לתמוך במשפחה, אחרת מה יש לו לחפש על האדמה הזאת?” מגיל צעיר הייתה לי מטרה ברורה להיות מתכנת קראתי קוד בגיל שתיים, חלמתי באסמבלי, ומצאתי עצמי יושב שעות מול המסך כשכל האחרים רבצו מול שידורים חוזרים של “סדרת חינוך”.
עם סיום התיכון בירושלים, עליתי על אוטובוס לתל אביב, המשכתי ללימודים בטכניון, והתחלתי לטפס בעולם ההיי-טק כמו שישראלי טוב יודע בלי להסס. המאמצים השתלמו, ותוך זמן קצר קיבלתי משרה משתלמת עם תלוש משכורת כזה שהבנקאי שלי מתקשר אליי אחת לחודש לבדוק אם אני באמת ילד טוב של אימא.
הייתי מרוצה עצמאי, חופשי, בלי שום מטרה להיכנס מתחת לחופה (הרי כולנו יודעים כמה חתונות עולות פה), ונהנה מהשקט שלי, מהבירה, ומהמזגן במרכז תל אביב. למרות העבודה התובענית, תמיד דאגתי לאמא כל שנה טיסה ליוון (כי כבר על אילת היא לא מתלהבת), העברות לחשבון שלה כל חודש ובעצם כל מה שהיא צריכה. הייתי מודה לה על כל הנחת שגידלה אותי עם לקטניות לכל החיים.
ואז, כמו בתסריט ישראלי טיפוסי, הכל התהפך. אחי הקטן, עומרי, התחיל לצלצל בכל שני וחמישי “אין עבודה, המצב קשה, תעזור לי קצת עם השכר דירה, רק החודש הזה”. בהתחלה עזרתי, בכל זאת משפחה אבל מהר מאוד הבנתי שהוא התאהב ברעיון ואני פתאום כמו כספומט ללא תחתית. העניין הזה כבר ישב לי בגרון, אז לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו “עומרי, מתישהו תצטרך להתעורר, להפסיק להישען על אחרים ולעבוד בעצמך, לפחות תנסה לעבוד בבריסטה או בקאנטרי.”
כמובן שכוונתי לא הייתה לקמץ, אלא באמת לדחוף אותו לקחת אחריות אבל מיד אמא שלי, דבורה, התקשרה אליי בסערה. טענות בסגנון “שכחת מאיפה באת”, “הפכת להיות אגואיסט תל אביבי”, ובקיצור, כאילו קניתי לה רחוב בני ארזואלי בצפון תל אביב ולא התקשרתי לספר. פתאום כל הדודים מהקיבוץ והבני דודים ממודיעין הפסיקו לדבר איתי כאילו נגעתי בבורסת השמות בירושלים.
הלחץ החברתי והבושה גרמו לי, בסוף, להחליט לעזוב את ישראל ולעבור לברלין כמו כל הייטקיסט שמכבד את עצמו. היום, האמת, לא מצטער אני חוסך בשקלים חדשים, עובד בתפקיד ניהולי, וחי טוב כמו שצריך לישראלי בגולה. עם זאת, אמא נשארה אמא אני מתקשר אליה כל שבוע, שולח לה מתנות, ועדיין עוזר כשצריך (כי בסוף, משפחה לא בוחרים אותה לפחות).
