החמות שלי היא ממש גברת אמיתית… בעצם, הייתי יכולה לסיים בזה את הסיפור, כי המשפט הזה מכיל את כל שברי הלב שבי, אבל אמשיך בשביל שיהיה ברור. בכל ערב חזרתי מהעבודה, מתמוטטת על הספה בסלון הדירה שלנו שבתל אביב. תארו לעצמכם עד כמה התחשק לי באותם רגעים להתחיל לבשל משהו לארוס שלי.
יום אחד נכנסתי הביתה ושמעתי את בעלי מדבר בטלפון, שיחת טלפון שהתחילה בדיוק אז:
כן. אמא, ערב טוב… כן… כן… לא, עוד לא אכלתי! היא הרגע נכנסה, תכף תכין משהו כשהיא תרצה. כן, ברור שאני רעב, בקושי הספקתי לאכול משהו בבוקר. רעב זה לא סוף העולם, אמא, אני יכול להחזיק מעמד. אז… את מזמינה אותי לארוחת ערב?
הזעם בתוכי בער, עמדתי שם עם ידיים קפוצות, לא אמרתי כלום לכל אורך השיחה. אחרי שהוא סיים וניתק, מסתובב אליי מחייך חיוך תמים, קופץ במקום: “אמא שלנו מזמינה לארוחת ערב!” והוא התחיל לפרט את כל התבשילים שהיא מכינה כל פעםכמו קובה של שישי, קציצות ברוטב ועוגת גבינה שכולנו אוהבים. רציתי להוציא הכל, לזרוק החוצה את כל מה שאני באמת חושבת על החמות שלי. ואחרי הארוחה, פשוט לנאום מונולוג קטן של “למה בעצם אי אפשר לאכול קצת לפני השינה?”
אבל… התאפרתי, התלבשתי ויצאנו יחד לארוחה ההיא.
זו הייתה הנקודה שהכריעה אותי, ולאחר מכן נפרדנו. היום אני נשואה בשנית. שנינו עובדים, חוזרים עייפים אחרי יום עבודהועכשיו, כל אחד בתורו מבשל לנו ארוחות. מאז, יש שקט ושלווה בבית, והרווחנו את זה ביושר.
