לכולם יש אישה מקסימה, ואני יצאתי עם אחת שלא חושבת לפני שהיא פועלת.
היא התרברבה בפני כל העולם, אמרה שאחרי החתונה נקנה דירה בלי שום בעיה כי האורחים הביאו לנו כסף וכי המשפחה תעזור, אבל בפועל ההורים שלה אמרו שמכיוון שהיא החליטה להתחתן בגיל עשרים עם “סוכן נדל”ן שלא שווה הרבה” ובלי תואר, נסתדר איכשהו עם הדירה. הם ממש צחקו על המצב שלנו, ואני נאלצתי להביא את אשתי לבית של ההורים שלי.
אחי כבר גר שם עם החברה ההריונית שלו, וכולם דחוסים כמו סרדינים. ההורים שלי רמזו בעדינות שכדאי שנמצא דירה להשכרה, אבל אני החלטתי לחסוך כדי שנוכל לקחת משכנתא ולקנות דירה בעתיד. אשתי ידעה על התוכניות, אמרה שהיא הכי רוצה לעבור, ומה היא עשתה בסוף? קנתה מניות עם כל החסכונות שלנו.
בשביל מה? בשביל “להכפיל את החסכונות”.
אמא שלי כמעט התעלפה כששמעה על זה. גם אני שבור לגמרי, כי ערך המניות שלנו יורד ולוקח זמן למכור אותן, ואם נמכור עכשיו נפסיד לא מעט, ואם נחכה נצטרך פשוט לקוות שמשהו ישתנה. וזו המציאות: כל החברים שלנו כבר גרים עם משפחות בדירות משלהם, ולנו יש… מניות.
אשתי לא מפסיקה לבכות, מתחרטת ואומרת שרימו אותה. היא אפילו שילמה לאנשים שיעזרו לה “להשקיע את הכסף כמו שצריך”. ואני לא מפסיק לחשוב על גירושין. האהבה שלי לא מספיק חזקה אם כל הזמן אני חושב רק על הכסף שחסכתי במשך שנים ועכשיו הכול נעלם.
כשחושבים על זה, הנישואים שלנו הועמדו במבחן מההתחלה, והמצב הזה רק מוכיח לי שוב שחווים תקופה קשה במיוחד. אבל האמת? אולי זו לא אשמתה, ואולי גם לי יש חלק בזה כי בנישואין צריכים לדבר, לשתף ולהחליט יחד, ולא להאשים כשקשה. לפעמים, כשמאבדים כסף, אפשר למצוא הבנה חדשה זה עם זו, ולהיזכר שהדבר הכי חשוב הוא לא הדירה, לא הכסף ולא המניות אלא להיות שם אחד בשביל השנייה, גם כשקצת נופלים.
