אבא שלי השאיר אותי ואת אמא שלי כשעוד לא הייתי בת שתים-עשרה ויצא מהבית כאילו היה בפרסומת לחופשרק בלי לקחת אחריות או לפנות למשטרה. פשוט נעלם, ואף אחד לא הבין איפה הוא. פתאום בגיל חמש-עשרה, זוג צעיר הופיע לנו על סף הדלת, עם מזוודות והכול, וטען שהאבא הנעלם שלי השכיר להם את אחד החדרים. אי אפשר היה להמציא דבר כזה.
אמא שלי שאלה אותו, והאיש טען בנון-שלנטיות שהזוג הזה זה ילדיו, כאילו אנחנו איזה פרק חדש בסדרה שהוא כותב. המצב היה כל כך דחוק, שאמא שלי לא יכלה להמשיך ככה בדירה המשותפת הזאת. היא מכרה אותה ונתנה חלק מהכסף למישהי שהאבא שלי החליט שהיא משפחה. עם מה שנשאר, קנתה דירה קטנה בצפון תל אביב דרך סוכנות נדלן שעשתה הכול באינטרנטהעיקר להתרחק מהבלגן.
נאלצתי לדחות את השירות הצבאי המקוצר שלי ולצאת לעבוד, רק כדי לעזור לאמא להחזיר את המשכנתא. החיים לא פשוטים כשאתה משלם שכר דירה ביוקר, ועוד לא הספקת לסיים לימודים. ואז, כשהכול כבר פחות או יותר הסתדר, אמא נפטרה. השאירה לי שנה אחת לסגור את החוב האחרון. ואז מי בא? האבא הגיבור. פתאום, אחרי שהגרושות כעסו והוציאו אותו מהבית שלהן, הוא חולה, עני, ופנסיונר בגרושיםרוצה עזרה.
כשעמד בפתח, לא התאפקתי ושאלתי אותו אם הוא מתנהל ככה מחוסר בושה או מחוסר שכל. אחרי עשרים שנה שבקושי שמע את השם שלי, לא עזר בכלוםאפילו הרחיק ממני את הדירה שמגיעה לי, שיבש לי את כל מסלול החיים ורוקן לי את הכיס, עכשיו באמת ציפה שאפתח לו דלת?
מבחינתי, רחמים לא היו בתפריט. מישהו אולי ירגיש רחמים, אבל בטוח לא אני, חשבתי לעצמי. הוא השקיע יותר בזרים שהוא החליט שהם ‘ילדיו’ מאשר בבת שלו. עניתי לו בשקט חד: אם אתה צריך עזרה, אולי תבקש מהילד ההוא שיחקת עליו אבא, לא ממני, הבת שזרקת. ביקשתי ברור שימחק אותי מהזיכרון שלו ומהכתובת שלי, כי הוא לא היה ואף פעם לא יהיה אבא אמיתי בשבילי.
