תקשיבי רגע, אני חייבת לשתף אותך במה שעברתי. כשהייתי צעירה, הכרתי סוג של נוכל כזה, את יודעת, כזה שכולם אומרים עליהם איזה מתוק, מפנק אותך במחמאות, מתנהג כאילו הוא הגבר החלומות שלך. לפעמים אפילו את בעצמך מאמינה שהוא מושלם. אבל ברגע שהוא השיג מה שהוא רצה פשוט נעלם, כאילו לא הייתי קיימת. הפרידה שברה אותי לרסיסים, ורק אחר כך הבנתי שהיא הביאה איתה השלכות הרבה יותר קשות ממה שחשבתי.
לא אשכח את הרגע ההוא, כשגיליתי שאני בהריון. לא אמרתי על זה לאף אחד בהתחלה. ניסיתי להתמודד לבד, אבל ברור שזה לא משהו שאפשר להסתיר יותר מדי זמן כבר הייתי בחודש רביעי. אז התחלתי להבין שאין לי ברירה, החלטתי לספר לאמא שלי. היא מיד רצה לאבא שלי, ומה שקיבלתי ממנו היו רק האשמות ומילים קשות שלא מגיעות לשום ילדה.
הפחד, הלחץ והבושה גרמו להורים שלי ללחוץ עליי לעשות הפלה, למרות שזה היה סיכון לבריאות שלי. ממש לא הסכמתי בהתחלה, אבל בסוף נשברתי. אחרי זה בכיתי ימים שלמים, הרגשתי כאילו בגדתי בבת שלי שיכלה להיוולד. עד היום אני מנסה לבקש סליחה מה על מה שעשיתי. הרגשתי שהחיים פשוט נעצרו לי, הייתי על סף יאוש. ההורים שלי ממש לא הראו איזשהו אכפתיות. כל מה שעניין אותם זה שלא תיפול עליהם בושה בעיני השכנים.
בסופו של דבר, בלב כואב, החלטתי לעזוב את הבית. לא היה קל, אבל הצלחתי לברוח אחרי שנתיים. קיבלתי תואר באוניברסיטת תל אביב, בניתי לעצמי קריירה, עשיתי דברים שחלמתי עליהם.
היום אני כבר יכולה לקנות לעצמי כמעט כל דבר, יש לי דירה נאה בתל אביב, אני טסה לחו”ל מתי שבא לי, יודעת באמת מה זה חיי רווחה. אבל את הדבר היחיד והכי חשוב משפחה אמיתית זה כבר בלתי אפשרי. איבדתי את היכולת להפוך לאמא בגלל כל מה שעברתי אז. יצא לי להכיר גברים, אפילו הציעו לי נישואין, אבל ברגע שגילו על הבעיה פשוט נעלמו כלא היו.
אני מאשימה את ההורים שלי על זה הם שללו ממני את האפשרות להקים משפחה, להרגיש את האושר של אמהות. לא רציתי לדבר איתם, אפילו לא לראות אותם. כשאבא שלי עבר התקף לב ואמא שלי התחננה שאעזור להם סירבתי. בשבילי הם בגדו בי מזמן. מנסה להפיג את רגשות האשם, אז אני שולחת להם מדי חודש כסף, נגיד 2,000 שקל, שירגישו שלא חסר להם כלום. אבל ההורים? הם צריכים להיות הגב שלך, לא להפוך אליך את הגב ברגע שבו הכי צריך. הם לא הבינו כמה נזק הם גרמו לי.
