אני ואשתי בני ארבעים וארבע כיום. לפני חודש וחצי הפכנו שוב להורים. כבר היו לנו חמישה ילדים, כולם בנים, ועכשיו, סוף סוף, יש לנו בת!
הקשר שלי עם אשתי התחיל מוקדם, עוד בתקופת התיכון, ובמקרה היא ילדה את הילד הראשון שלנו כשהייתה בת שש עשרה. זה לא החליש כלל את אהבתנו, אלא להפך, הוא העמיק אותה, ומהר מאוד התחתנו.
ההורים שלי תמיד תמכו בנו, וכשגילינו בגיל עשרים שאנחנו מצפים לילד שני, כולם סביבנו היו מלאי שמחה.
יום אחד אמא שלי סיפרה לי שהיא תמיד רצתה שיהיו לה לפחות שני ילדים, אבל לה ולבעלי לא היו כאלה, לכן הם אהבו מאוד לטפל בנכדים שלהם.
הורות היא לא תמיד פשוטה יש רגעים מפחידים כאשר הילדים חולים, ויש רגעים מצחיקים ועצובים אחרי ויכוחים במשפחה. אבל זה אף פעם לא מפחית את אהבתי לילדי ולאשתי. אני מאמין שכל עוד אנחנו יכולים להביא ילדים לעולם, זה טוב ומתאים לנו. אני ואשתי מרגישים ברוכים ומאושרים, ואין לנו כוונה לעצור אנחנו רוצים עוד ילדים.
המחשבות הללו על החיים ועל המשפחה גרמו לי להבין שגם כשיש קשיים, ההמשכיות והאהבה נותנות כוח. משפחה היא מתנה, והבחירה להרחיב אותה היא ברכה. בחיים, חשוב להעריך את הרגעים הקטנים ולזכור שמה שבאמת חשוב הוא השייכות והחום אלה הדברים שתמיד נשארים.
