כשהייתי עובד מן המניין, כמו כולם, עמלתי קשה בשביל משכורת זעומה כל בני המשפחה שלי, משום מה, העריצו אותי, הזמינו אותי לכל חג משפחתי, תמכו בי כשנזקקתי לעזרה.
נמאס לי מהחיים האלה, החלטתי להקים עסק משלי מאפס, אבל לא היה לי שקל להתחיל איתו. ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בן 19.
הדודה שלי התחתנה עם גבר עשיר. הייתי בטוח שאוכל להיעזר בה, שזו לא תהיה בעיה. טעיתי בגדול.
הדודה אמרה שבעלות על עסק זה מסוכן והיא לא רוצה להשקיע את כספה. את האמת, אני לא מאשים אותה אולי גם אני הייתי עושה אותו דבר במקומה. זו הייתה הבחירה שלה, קיבלתי את זה, ולא נעלבתי. גם לבנק לא פניתי הריבית מטורפת, זה בכלל לא היה ריאלי מבחינתי. נאלצתי לחסוך בכל דבר, אפילו באוכל, למצוא עבודה נוספת ולגרד כל שקל במטרה להקים את העסק שלי.
עם הזמן, התמונה בראש התבהרה. ידעתי בדיוק איזה סוג עסק אני רוצה, מה אני צריך כדי לבנות אותו, כמה כסף דרוש לי ומה עליי להשיג להתחלה. הייתי נחוש לא לוותר על החלום, צעד אחר צעד, לא להירתע. הרי מאז שהייתי ילד קטן רציתי עסק משלי, ועכשיו לאט לאט נפתחה לי ההזדמנות. מה שהכי כאב היו הבדיחות של הדודה. כל פעם שהייתי מגיע לאירוע, היא לא החמיצה הזדמנות לצחוק וללעוג:
או! סוף סוף, איש העסקים הגדול שלנו הגיע. תראו-תראו, כבודו מתפנה להתיישב איתנו באותו שולחן!
כשסוף סוף הגשמתי את היעד ופתחתי סוכנות משלי, כל המשפחה התרחקה ממני באחת, במיוחד אותה דודה. אני לא נשברתי. דווקא הדברים האלה רק דירבנו אותי להצליח עוד יותר. אחרי שנה וחצי כבר היו לי כמה סניפים ברחבי העיר.
ואז הדודה שלי התקשרה. סיפרה שבנה עומד להתחיל לימודים באוניברסיטה, והיא זקוקה לעזרה כסף ודירה. לא הייתה לה הכנסה מינימלית והיא התקשתה למצוא עבודה אחרי הגירושין, אז נזכרה בי.
כמובן שסירבתי. הייתי בעיצומם של תכניות להתרחב לערים נוספות, והייתי צריך להשקיע כל שקל בעסק. בנה פשוט לא עניין אותי. מהסירוב שלי ניתקה איתי כל מגע למרות שבשנים האחרונות כמעט לא שמענו ממנה כלום…
היום הסניפים שלי פורחים, העסק מצליח, והבן של הדודה עדיין יושב על צווארה. אף אחד מהמשפחה כבר לא מוכן לעזור לו היא בעצמה הרחיקה את כולם ממנה אז.
