תקשיבי, היחסים שלי עם ההורים של בן הזוג שלי הם די מוזרים. מצד אחד, אני יכולה להתגאות בפני אחרים שהם אף פעם לא ניסו להתערב בעניינים שלנו, ותמיד התייחסו אליי כאדם בפני עצמו, ואני באמת מעריכה את זה. אבל מצד שני, יש גם דברים שמבאסים אותי. יש להם איזו תפיסה כזו שאפשר להשיג הכול לבד, שהם צריכים להיות הכי עצמאיים בעולם למרות שיש להם כסף, הם קיבלו לא מעט ירושה מהמשפחה שלהם. אני מבינה את הרצון לא להיות תלויים באף אחד, אבל עדיין מרגישה שהם היו יכולים לעזור לנו קצת, במיוחד כשאנחנו משפחה.
יש להם עוד שני דירות בתל אביב שהם לא משתמשים בהן בכלל, כי עשו שיפוץ לאחרונה. רמזנו בעדינות כמה פעמים שהיה מגניב אם היינו יכולים לגור שם, אבל הם פשוט התעלמו. בגלל זה אנחנו כל הזמן נאלצים להחליף דירה ולעבור בין שכירויות. המשפחה שלי ממש לא יכולה לעזור לנו, ההורים שלי גרים במושב עם לא הרבה כסף. זה פשוט בלתי אפשרי בשבילנו לחסוך לדירה. כל ההכנסות שלנו מספיקות רק לשכר דירה ולצרכים הבסיסיים ביותר, לא נשאר כמעט כלום לתכניות או לפנאי.
ניסיתי ממש להסביר לאמא של בן הזוג שלי עד כמה המצב הזה משפיע על הילדים שלנו, שהם לא יציבים ושהקשיים הכלכליים נוגעים לכולם. אבל התגובה שלה דווקא הייתה די מאכזבת… היא אמרה שאנחנו לא אחראיים וששמים ילדים לפני הנדל”ן כאילו דירה לפני הכול, זה מה שחשוב. זה ממש כאב לי לשמוע אותה מתעלמת מהדאגות שלנו ומאשימה אותנו בקושי.
יש לי רגשות מעורבים לא רוצה להרוס את היחסים איתם, אבל מצד שני אני מרגישה שהם שמים את הנכסים שלהם מעל לרווחה של הנכדים שלהם. כן, לפעמים הם עוזרים ושומרים על הילדים איזה ערב, אבל אני פשוט לא יודעת איך לשמור על קשר בריא בהם לעתיד. הם כל כך אוהבים את הנוחות שלהם ומתעלמים מהמשפחה של הבן שלהם.
אני גם יודעת שהם כבר לא צעירים, ואולי יום אחד הם יצטרכו עזרה אולי אז הם יבינו מה המשמעות של להתמודד עם קשיים כאלה, ויבקשו שנעזור להם. עד אז, אני מרגישה ממש תקועה, ומחפשת דרך להיות בסדר עם זה, לשמור על יחסים ולא להיות מרירה על כך שהם לא סופרים את הנכדים שלהם כמו שצריך.
