בלילה אחד, בין שבילי התנשמות החרישיים והאורות המרצדים של תל אביב, אבא שלי יצא מהדלת ונבלע בערפל, כמו דמות בחלום שלא חוזרת. הוא השאיר אותנו את אמא שלי, אותי ואת אחותי הקטנה יערה מיותמים מרוחו, מתגלגלות ברחובות עמוסים צלילים שקטים. יערה הייתה אז בת שנתיים, גופה נלחם בצללים של מחלה מוזרה ולָחֵה. כסף נדרש כמו מים במדבר; מאמצים לא פסקו, סבלנות נשאבה כמו אוויר מהריאות. אינני יודעת לומר בדיוק מה היה לאחותי החלומות לא חושפים שמות מדויקים אבל ראיתי את הצער הזורם מעל אמא שלי, שטפה במים מהים הגדול של כאביה, בעוד היא וסבתא דבורה רוקדות סביב ערש יערה, טוות מנגינות ישנות כדי לשמור עליה חיה.
אבא, שהיה פעם איש שמביא פרחים ומתק תקווה, נהיה מדבר יבש. הוא אמר שהוא עייף, קולותיו חדים וסוערים כמו רוחות בשרון. כך, יום אחד פשוט הלך, ועבורי זו הייתה בגידה חותכת, סכין מתוקע בחלום ילדות. אמא עדיין הדפה גלגלים מהעיניים, ואני הפכתי לבת אדם שמקשיבה ורואה, ולפעמים בוכה בלי קול.
היום שבו נודע לאמא שאבא עזב התקבע בתודעתי כמו חותמת, צל גדול מתחת לשמש יוני. הוא עבר לעיר אחרת חיפה תמיד עמדה שם בין ההרים, מסתתרת במרחק ועלומה. פתח חיים עם אישה אחרת, והפנה את גבו לעבר, אפילו כשסבתא רותי, אמא של אבא, התחננה בלחישות טלפון שישוב. חלף שנה, ויערה שלי הרפה מהחיים, מותירה אצלנו חלל אי-רציונלי, בור עמוק שלא התמלא, גם כי אבא אפילו לא חזר לנשק לה מצח אחרון.
אמא שלי נשברה כמו כלי חרס עתיק, נסדקה בין משפטי תפילה ושתיקות. סבתא דבורה הייתה לי אם שנייה, ועם השנים גם סבתא רותי, למרות כל הכאב, נתנה לי חום שתיהן חיבקו אותי יחד, כל אחת בקפה אחר, כמו שלושה ענפי שקדיה בשעות נץ החמה.
אמא, אחרי הרבה לילות חסרי שינה ופעמים רבות שחלמה על בתה שאיננה, בסופו של דבר שבה אליי מן המעמקים ועטפה אותי בין זרועותיה, דמעות מתערבבות בקפה של הבוקר. היא נשבעה ברוח הים של יפו שלא תעזוב אותי לעולם; שתהפוך עולמות בשביל לשמור עלי שמחה, לוקחת אותי בחיבוק דרך הסמטאות עד שאדע לחייך שוב. היא עמדה במילה שלה. יחד עם סבתא, דאגה לי לרגעים טובים, אפילו שמלת ערב יפה ומנצנצת לערב הסיום שיהיה לי כוח להרגיש נסיכה אחת בכל האולם.
שנים רבות חלפו, ולא פגשתי את דמותו של אבי שוב, אבל בדמדומי השינה תמיד הרגשתי אותו משוטט בפריפריית הזיכרון. רק פעם אחת הגיע כשהשמש דהתה על קבר סבתא דבורה בהר המנוחות מנסה לקחת לעצמו משהו מדירתה, מדבר במילים קרות כמו מטבעות שקל חדשים. אבל סבתא דבורה, עוד כשהייתי בת שתים-עשרה, כבר השאירה לי במכתב את המפתח לדירתה, תשומת לב שהייתה כמו חותם של אהבה, נוכחות עדינה שמזכירה משפחה היא לא תמיד רק עצם דם, אלא גם לב שממשיך להאיר בסיומה של כל חלום.
