היא הייתה נחושה לא להראות כל רגש, במיוחד מול בעלה, שציפה ממנה להישאר אדישה בכל מצב. היא רצתה שקט, אך לא ידעה למה לצפות. הרבה זוגות בישראל מתגרשים כשהרגשות דועכים והחיים המושלמים שמתוארים על שערי המגזינים נראים רחוקים מתמיד. כשהגירושים הפכו לבלתי נמנעים, היא מצאה עבודה במשמרות לילה. אבל צצה בעיה היה לה בן קטן, שהיה זקוק להשגחה מתמדת. היא רשמה אותו לגן, אך הגן נסגר בשעה 19:00, ולא היה לה עם מי להשאיר אותו.
מול האפשרויות המוגבלות, פנתה לגרוש שלה וביקשה ממנו לשמור על בנם אחרי שבע בערב, בזמן שהיא בעבודה. הוא סירב בקרירות, כאילו זה כלל לא התפקיד שלו, ושאל מדוע הוא צריך לשמור עליו ולא היא. למרות התבלבלות רגעית, היא התאפסה והבהירה בנחישות שלשניהם יש חובות וזכויות שוות כהורים, וגם עליו להתאמץ ולבלות זמן עם בנם. היא הבהירה שעליו לשלם מזונות, אבל היא לא תוותר על הזמן שלה למענו; הילד חשוב לה יותר מהכל.
בתוך כל הקושי הזה, היא מצאה דרך כלשהי לאזן בין העבודה לאימהות. הדרך לא הייתה פשוטה היא חוותה התרסקויות, התקפי חרדה ואתגרים פיזיים שנבעו מהלחץ. כשהבינה שאינה יכולה להמשיך כך, פנתה לסיוע רפואי. הרופא תירץ את מצב הגרוש שלה בכך שהוא מזניח את בניו כדי לבנות לעצמו משפחה חדשה עם אשתו השנייה דבר שפגע בה מאוד. היה ברור שהוא רואה בבניהם מכשול לחיים החדשים שלו, והוא הקצה לתמיכה בהם מינימום זמן ומשאבים.
בסופו של דבר, היא מצאה את עצמה בתוך מעין מלחמה קטנה, שבה הגרוש שלה, אגואיסט וחסר עקרונות, יצא מנצח מול בנם הקטן. הנישואים היו תמיד תעלומה בעיניה היא ניסתה במשך שנים להבין את מעשיו, בעיקר כשזה נוגע לילד שלהם. למרות כל הקשיים, היא סירבה לתת לאגו של הגרוש לקבוע את עתידה. היא למדה לעמוד מול המציאות הקשה, נחושה להעניק לבנה את כל האהבה והטיפול שמגיעים לו ובמקביל, לבנות לעצמה עתיד חדש וטוב יותר.
