1 בינואר
החלטתי לכתוב לעצמי את מה שאני מרגישה, כי לפעמים רק הדף מבין על מה אני מדברת. נשבעתי לעצמי לא להראות יותר רגשות, במיוחד מול עוז, בעלי לשעבר, שכל הזמן ציפה שאהיה “חזקה” וקרה, בלי טיפת חולשה. חלמתי על שקט, אך לא הייתי מוכנה למה שמחכה לי כשפשוט לא היה לי שקט. כל כך הרבה זוגות מסביבי מתגרשים כשהאהבה מתפוגגת והחיים האמיתיים כבר לא נראים כמו בתמונות באינסטגרם. אז גם אצלנו זה קרה הגירושין הפכו לבלתי נמנעים.
מצאתי עבודה שיציבה כלכלית עובדת לילה במלון בתל אביב. לא היה קל, אבל הייתי חייבת לשרוד. הבעיה העיקרית הייתה עידו, הבן המתוק שלי שצריך אותי כל הזמן. שלחתי אותו לגן, אבל הגן נסגר בשבע בערב, ואני… לא היה לי איפה להשאיר אותו או למי לבקש עזרה.
בסופו של דבר, כמעט שאין לי ברירה. פניתי לעוז, ביקשתי ממנו שישמור על עידו אחרי שבע בערב, בזמן שאני בעבודה. הוא ענה בקרירות, כאילו זאת בכלל לא האחריות שלו, ותהה למה בעצם הוא צריך לשמור על הבן שלנו במקום שאני אעשה את זה. לרגע הייתי מבולבלת, ואז התעשתתי ואמרתי בצורה הכי ברורה: אנחנו שני הורים שווים אתה לא פחות אחראי ממני, וגם לך יש מחויבות להיות הורה אמיתי. הדגשתי שהוא אמור לשלם מזונות אבל אני כבר לא אוותר יותר על הזמן שלי עם הילד רק כדי להקל עליו. עידו לפני הכול.
עברתי את התקופה הזו עם אפס תמיכה. הייתי חייבת לאזן בין העבודה לאמהות. שום דבר לא היה פשוט לפעמים התמוטטתי, היו לי התקפי חרדה, הגוף ייחל למנוחה אמיתית. כשהבנתי שאני לא מסוגלת להמשיך עוד, פניתי לרופא. לשמוע ממנו שהאקס ממילא לא באמת רואה את עידו כחלק מהחיים שלו, שהוא עסוק בלבנות חיים חדשים עם אשתו החדשה זה כאב לי כמו סכין בלב. עוז ראה בעידו מכשול, התאמץ להשקיע בו כמה שפחות, כל נזיד שהוציא מהכיס הרגיש כמו עונש.
לבסוף מצאתי את עצמי נלחמת מלחמת עולם קטנה אני בצד אחד, עוז מהצד השני, עקשן ואטום, מנצח בכל פעם מחדש את הבן הקטן שלנו. גם בדיעבד נשארה אצלי השאלה: איך בכלל הגעתי לנישואין האלה? ניסיתי להבין את ההתנהגות שלו, במיוחד לגבי עידו, אבל כנראה שאין תשובה אחת.
בכל זאת, למרות הכול, לא אפשרתי לאגואיזם ולרשע של עוז להגדיר את מי שאני. למדתי להתמודד, לגדול מתוך הקשיים, להעניק לעידו את כל האהבה שבעולם, וכל הזמן להמשיך בשבילי, ובשבילו.
