תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו שעברתי… הייתי ממש נחושה לא להראות שום רגש, במיוחד ליד בעלי לשעבר. הוא תמיד ציפה ממני להישאר קרה, מין קוּליות כזאת לא משנה מה. הלוואי שהייתה לי שקט נפשי, אבל לא באמת ידעתי למה לצפות מהחיים. את יודעת, הרבה זוגות מתגרשים ברגע שהרגשות דוהים והחיים לא דומים אפילו קצת למה שמציגים על שערים של עיתונים נוצצים.
בסוף, כשהגירושים כבר הפכו לבלתי נמנעים, מצאתי את עצמי עובדת במשמרות לילה. אבל כאן נתקלתי בבעיה יש לי בן קטן שצריך אותי, ואני חייבת לדאוג לו. הכנסתי אותו לגן, אבל הגן סוגר בעשר בערב, ודי קרוב לזה כבר הייתי בעבודה לא נשאר לי מי שישגיח עליו. לא רציתי להעמיס על ההורים שלי כל פעם, וגם אין כל כך דודים או שכנים שמוכנים לעזור כל ערב.
אז ניגשתי לאילן, ex שלי, וביקשתי ממנו שישמור על הבן שלנו אחרי שבע בערב, בזמן שאני בעבודה. והוא? קפוא כרגיל. “למה שאני אעשה את זה? זה לא התפקיד שלי”, ככה ממש אמר לי בפנים שלו, כאילו הוא מופתע מהשאלה. לרגע קפאתי, אבל מהר מאוד התעשתי ואמרתי לו “שנינו הורים, שנינו אחראיים, וזה לגמרי גם שלך!”. הסברתי לו שמבחינתי הוא גם צריך לשלם מזונות זה ברור אבל לא מגיע לי להקריב את העתיד שלי רק בשבילו. הילד תמיד היה ועדיין הכי חשוב לי.
עברתי חודשים לא פשוטים, איזון בין עבודה לאימהות והסטרס היה בשיא. לפעמים הייתי מתמוטטת באמצע היום, היו לי התקפי חרדה, הגוף כאב מהעייפות. כשכבר לא יכולתי להמשיך ככה, פניתי לרופא, והוא במקום לעזור רק התרץ ש”אני לא מספיק עם הילד כי אני עסוקה בלבנות משפחה עם עצמי”. כאב לי לשמוע את זה, במיוחד מתוך ידיעה שהוא, האבא, רואה את הילד כאיזה קוץ בתחת שמפריע לו להתחיל חיים חדשים עם אשתו החדשה. התייחס אליו בדיוק ככה, והעזרה ממנו הייתה שואפת לאפס.
מבחינתי, הרגשתי שאני מנהלת מלחמה קטנה ולצערי, אילן האגואיסט, בלי טיפת ערכים, יצא זה ש”ניצח” באיזה קרב מדומה מול הילד שלו. כל התקופה הזאת, לא הבנתי אפילו למה הייתי איתו, לנסות להבין את המחשבות והמהלכים שלו, בטח כשזה קשור לילד שלנו זה לא נגמר. ועדיין, לא נתתי לאגואיזם שלו לנהל לי את החיים, לא נתתי לו להכתיב לי מי אני. למדתי לעבור את כל הגלים האלה, עם המון אומץ, רק כדי להעניק לילד שלי אהבה ובית אמיתי ובמקביל להמציא את עצמי מחדש.
