כשהאח שלי, אלון, חגג 18 לפני חודש, הוא הפתיע אותנו בהודעה שלא צפינו הוא רצה להתחתן עם החברה שלו, מעיין. למרות כל זאת, ההורים שלנו לא קיבלו את זה בשמחה. הם אף פעם לא אהבו את מעיין, בעיקר בגלל חוסר הנימוסים שלה וההתעלמות שלה מהלימודים. היא למדה במכללה, אבל הגיעה לשיעורים בקושי, והדבר הזה הרגיז מאוד את ההורים שלי שחשבו שהיא רק מסיחה את דעתו של אלון מהעתיד שלו ומהלימודים.
מעיין נהגה לדבר בגסות, לא הקפידה בכלל על הופעה נאותה, וההורים שלנו לא יכלו לסבול את זה. אפילו משפחתה לא עודדה את הקשר הזה; אמא שלה, אביה החורג ואחותה הקטנה בכלל לא רצו לשמוע על החיבור ביניהם. למרות שגרו יחד כבר שנתיים, מעיין לא הראתה שום תכונה חיובית שיכלה לרכך את דעתם של הוריי.
אלון מאוד כעס על ההתנגדות של הורינו וסירב לוותר. הוא אמר ישירות שהוא לא יתן לאף אחד אפילו לא למשפחה להפריד בינו לבין אהבתו. אני, אישית, הייתי די אדיש למעיין, אבל כן דאגתי למתח שהיא עלולה להכניס למשפחה. אלון גר עדיין איתנו, ומעיין גרה עם המשפחה שלה. בגלל שלא יכלו לשכור דירה משלהם בתל אביב, אלון הציע שהיא תעבור אלינו ותגור אצלו בחדר.
העניינים התדרדרו ממש כשאבא שלי העיר הערה פוגענית, שואל איך הם יסתדרו בחדר ריק שאין בו ריהוט, ומתעקש שאלון יישא בכל ההוצאות. בתגובה, אלון התרעם, דרש לקבל את החלק שלו בדירה, ויצא מהבית עם תרמיל קטן. במשך כמה שבועות נדדו בין דירות של חברים, עד שחזרו הביתה, נחושים לא להיפרד.
אלון הדהים את ההורים שלנו כשהודיע שהוא מתכוון למכור את חלקו בדירה, ורמז שאם לא יקבלו את בחירתו ינתק קשר. זה גרם לריב גדול נוסף, והוא עזב שוב. התחילו דיבורים שמשפחתה של מעיין, ובעיקר אמא שלה שבעלת רקע משפטי, מדרבנת אותו לפעול כך ולוקחת צד. ניסיתי להיות המגשר של המשפחה, למצוא פשרה ולהחזיר את השקט, אך נתקלתי בסירוב משני הצדדים כולם דרשו שאפסיק להתערב בעניינים שלהם.
זו תקופה קשה לכולנו, ואני לומד שהמשמעות האמיתית של משפחה זה לדעת להקשיב גם כשקשה לסבול את מה ששומעים. אולי, אם נפתח הלב וניתן זה לזה מקום, יום אחד נצליח להיות שוב ביחד סביב אותו שולחן, לפחות בליל שבת.
