נעמה מאושפזת במחלקת יולדות כבר תקופה ארוכה לפני הלידה: ההריון שלה היה מורכב בשלבים האחרונים, והרופאים לא רצו לקחת סיכונים. היא גם מתכוננת להביא לא לעולם תינוק אחד, אלא תאומות. הצוות הציע לה קיסרי מתוכנן, אך נעמה התעקשה מאוד ללדת בלידה רגילה, והרופאים הסכימו לנסות תמיד יוכלו להעביר אותה במהירות לחדר ניתוחים אם יהיה צורך.
בנוסף, לנעמה ולבעלה יש הסכם לידה בליווי ולא כל הרופאים שמחים כשנוכרים נמצאים בחדר הניתוח. הלידה של נעמה מתחילה בשעת ערב מאוחרת; בעלה, איתן, מקבל מיד הודעה, ומגיע לבית החולים תוך עשרים דקות. אנחנו מעבירים אותם יחד למחלקה הטרום-לידתית. זו לא הלידה הראשונה של נעמה, היא יודעת היטב מה נדרש ממנה, פועלת בשקט ובהגיון, ובארבע לפנות בוקר נולדת הבת הראשונה.
התינוקת צורחת מיד, והאחות מברכת את נעמה על בואה של הבת הבכורה אל העולם. אך במקום השמחה הרגילה, איתן מחייך מאולץ ומביט מיד באשתו. עשר דקות אחר כך, מגיחה לאוויר העולם גם הבת השנייה. נעמה מחייכת באושר אך איתן פורץ בבכי, שבבירור אינו בכי של התרגשות בלבד. כמובן שדאגנו, אך נעמה מסמנת לנו ביד רגועה ואומרת:
“אל תתרגשו, עוד שעה הוא כבר יהיה בסדר. אלה שוב התאומות החמודות שלנו, זה אמנם משפחה של בנות בלבד מאוד רצה בן, הפעם גם קיווה אבל זה מה יש, וקצת מאוכזב. יחד עם זאת, הוא אוהב את הבנות, הכל יהיה מצוין”. ואכן, למחרת אנחנו מסתכלים מהחלון בבית היולדות, ורואים חבורת בנות מקסימות עם אבא שמוביל אותן בגאווה, תולות בלונים וצועקות לאמא מהרחוב כמה הן אוהבות אותה. הבנו הכל באמת טוב במשפחה הזו. רק קצת ריחמנו על האבא…
